אם חשדתם פעם שחבר הילדות שלכם זכה למשרה המצוינת שלו בזכות עיניו הכחולות, יכול להיות שצדקתם. מחקר שבוצע באוניברסיטת קליפורניה מצא כי אנשים יפים מרוויחים יותר מאנשים הנחשבים למושכים פחות. בנוסף, אנשים יפים זוכים לקידום רב יותר בעבודה, ונחשבים מתאימים יותר לעבודות צוות. המחקר גילה שאנשים יפים מרוויחים 9% יותר מאנשים בעלי מראה טוב ממוצע, ו-15% יותר ממה שמרוויחים אנשים שנחשבים לא נאים כלל.

עורכי המחקר, הכלכלנים ג'יימס אנדראוני ורגן פטרי, אומרים שהסיבה שאנשים יפים מרווחים יותר, נעוצה בתפיסה הקיימת בחברה, לפיה אנשים יפים נוטים להיות "יעילים יותר ונכונים יותר להגיש עזרה". יתרון היופי אינו נובע מהתנהגותם של האנשים היפים, אלא מהדרך בה החברה תופסת את התנהגות זו.

זו, לפחות, טענה שאינה מפתיעה כלל. זו פשוט האמת שכולנו מכירים בה. כשאדם מוצג בפנינו לראשונה, למה אנחנו שמים לב אם לא למראהו החיצוני? ואם זה נעים לעינינו, יש למכר החדש סיכוי טוב בהרבה לזכות ליחס של ידידות ואמון. בראיון עבודה, המראה החיצוני חשוב לא פחות מההמלצות, ההשכלה והניסיון. אתה יכול להיות מוכשר ומנוסה, אבל המניות שלך יצנחו פלאים בגלל בני לוויה כמו קמטים, משקל עודף, אף ארוך מידי, או כל חריגה אחרת מאידיאל היופי המקובל בימינו. היפים מרוויחים יותר? זהו ספין מעניין לתופעה הקיימת. מחקר שקושר בין מראה לכסף הוא דרך בטוחה לזכות בכותרות. אבל מחקרים שנערכו בעבר כבר גילו, למשל, שאנשים נוטים לייחס תכונות חיוביות לתמונות של אנשים יפים – ותכונות שליליות לתמונות של אנשים כעורים.

בוגרי הפקולטה למשפטים שניחנו במראה מצודד, זוכים במשרות טובות יותר מאשר התלמידים המצטיינים.

אין בכך כל חדש. הגזע האנושי היה תמיד מוקסם מיופי – במיוחד יופי אנושי. אבל ספק אם דורות קודמים יכלו להתגאות בסטטיסטיקות כמו זו של בוגרי בית ספר למשפטים בארצות הברית: שם, מסתבר, מקבלי התואר הנאים זוכים במשרות טובות יותר מאשר התלמידים המצטיינים. והקבלה לעבודה היא לא על בסיס הודעות אס-אם-אס מבני עשרה: פרקליטים ותיקים ומנוסים שוכרים את המתמחים הצעירים שלהם בדרך הזו. אולי משום שהם מטים אוזן לסטטיסטיקה אחרת: זו שקובעת שחבר מושבעים מגלה חיבה גדולה יותר כלפי עורכי דין בעלי הופעה מרשימה. אפליה כזו משפיעה על חיינו מגיל ינקות: חוקרים שחילקו למורים מידע, כולל תמונות, על ילדים שהם עתידים ללמד, וביקשו מהם לכתוב את הערכותיהם לגביהם, גילו שעל אף שכל החומר הכתוב שניתן בידי המורים היה זהה, המורים הניחו תמיד שהילדים היפים יותר יהיו גם יותר אינטליגנטים ובעלי כישורים חברתיים מפותחים יותר.

מכאן קצרה הדרך ל: "אנשים יפים מרוויחים יותר". דעות קדומות מתקבלות היום בעקימת אף, אבל חריצת משפט על בסיס מראה עדיין מקובלת. במיוחד אצל נשים, הסיכוי למצוא אפילו עבודת פקידות או מכירות פשוטה ביותר קשור ישירות לסימטריות הפנים והיקף המותניים.

בני אדם הם מין שורד. אם היופי הוא העיקר, יש פיתרון. תעשיית הטיפוח משגשגת בבטחה כשהיא מספקת לאנושות דרכים לשפץ כל חלק מגופם שאינו זוהר מספיק. ואם לא די בכך, נשלף פיתרון הקסמים: ניתוח פלסטי. נשים וגברים שמרגישים את סימני הגיל, סובלים מאף לא פוטוגני או רוצים שיפוץ פנים כללי, מתמסרים ברצון לאזמלי המנתחים. פעם היה ניתוח קוסמטי נישה לחברה הגבוהה: היום הוא נגיש ופופולארי כמו קוקה-קולה. העולם, נדמה, מתחלק בין אלו שכבר עברו אותו, אלו שמתכוננים עכשיו לעבור אותו, ואלו שירוצו אל שולחן הניתוחים בעוד שנתיים. זו רק שאלה של זמן.

יופי אולי היה תמיד פופולארי בין בני אדם, אבל כירורגיה לא עוררה מעולם התלהבות ציבורית. ניתוח הוא משהו שעושים כי אין ברירה, לא כי זה תענוג גדול. אבל הניתוח הקוסמטי הפך בדיוק למלחמת-אין-ברירה כזו, כדי להיאבק הלאה בקשיי החיים צריך להיות יפה, לא? התקשורת שוטפת את מוחנו מבוקר עד ערב בשירי הלל לחיצוניות אטרקטיבית ובצילומי אנשים יפים, האקדמיה מוכיחה לנו שהמדיה צודקת: היופי חשוב. ראה ערך המחקרים על המורים, על עורכי הדין, על ההפרשים במשכורות.

מתי אפשר לבוא, דוקטור?

יופי סובייקטיבי

הפילוסופים הקדמוניים דנו לא מעט בשאלת היופי, לא מפתיע בהתחשב בכך שהתרבות ההלניסטית העלתה את היופי על נס ועיטרה את מיטב אליליה במראה המקביל לכוכבי הוליווד של היום. פיתגורס קישר בין יופי למתמטיקה וטען שיש יחס מספרי מסוים, סימטריה מסוימת, שהיא זו המתרגמת אצלנו למושג יופי.

צבע שיער אידיאלי? משקל יפה? גובה מושלם? תלוי בדור ובתקופה.

אבל שפעת פתגמים כמו 'היופי הוא בעיני המתבונן' לא צמחו מהאוויר. אף אחד לא העז, מעולם, לטבוע אמרה כזאת על טוב, צדק, הגינות או חמלה. היופי הוא מושג סובייקטיבי במאת האחוזים. היוונים והרומאים העריצו יופי, אבל ספק אם בשל כך היינו מוצאים עימם תמימות דעים. מיטב פסליהם העניקו לוונוס, אלת היופי, פיגורה שהייתה גורמת לה, בימינו, לפתח רגשי נחיתות ואולי גם אנורקסיה. צבע שיער אידיאלי? משקל יפה? גובה מושלם? תלוי בדור ובתקופה. שיניים לבנות כשלג נראה לכם שיא החן? ביפן, עד סוף המאה הקודמת, נשים נשואות נהגו להשחיר את שיניהן. כל אחד והקוסמטיקה שלו. תספורת נאה לגברים? במאה השמונה עשרה האופנה לג'נטלמנים הייתה פאה לבנה ארוכה, עם שפע של פודרה בזוק מעליה. צורת גבות? ליאונרדו דה וינצ'י צייר את מונה ליזה שלו, התגלמות היופי הנשי בעיניו, ללא גבות כלל, כנראה משום שזו הייתה האופנה המקובלת אז.

אז היופי הוא שאלה של תקופה, וטרם היות העולם כפר גלובאלי, היה גם שאלה של תרבות. כיום, הסיני שאבותיו קלעו צמה והצרפתי שקדמוניו חבשו פאה מעריצים את אותו אידיאל יופי, וחיים בעולם שמהלל יופי כמעט יותר מכל דבר אחר. זה קורה משום שאנחנו מגורים ויזואלית יותר מכל דור שקדם לנו: ומכיוון שהמדיה יכולה להיות סלקטיבית מאד במראה האנשים שהיא מציגה לנו כמספקי הבידור שלנו וכמודלים לחיקוי, אנחנו מקבלים רק את היפים והמטופחים ביותר, אלו שרק הטיפול בשיערם מפרנס משפחות שלמות. ואז מסבירים לנו שיש לנו צרות בחיים רק משום שאיננו נראים כך. עוד כמה צלצולי טלפון במשרדו של המנתח הפלסטי, עוד סלון יופי הגדיל רווחים.

הרצון לשיפור וגדילה טבוע באדם. אנחנו לא יצורים פסיביים וסטטיים: בתוכנו יש את כוח השינוי, הלמידה, ההוספה. למה בחרה רוח הזמן לכוון את כולם אל הצד השטחי ביותר שלנו? אולי משום שזה הכי קל. קל בהרבה מלשפר תכונות והרגלים, קל בהרבה אפילו מלפתח את היכולות השכליות שלנו. הטיפוח החיצוני עולה כסף ולוקח זמן, אבל הוא לא חודר אל האני האמיתי שלנו.

בסופו של דבר, הרצון להשיג יופי רב יותר הוא רצון להרשים אחרים בהיבט הכי רדוד שלנו, ולהפיק תועלת מהתרשמות שטחית כזו. כותרות המספרות שאנשים יפים מרוויחים טוב יותר יכולות לגרום לנו לחשוב שאנחנו צודקים. אבל כשקוראים את האותיות הקטנות בידיעה שמספרות עובדות כמו "אנשים יפים נחשבים יעילים יותר ומוכנים יותר להגיש עזרה", צריך לעצור ולחשוב אם אנחנו מוכנים להיכנע לדת החדשה הזו, לפולחן היופי שממצב אותנו נמוך יותר מכל אלו שבאו לפנינו. היוונים אולי סגדו לוונוס, אבל אנחנו היינו שולחים אותה לניתוח פלסטי לפני שהיינו מוכנים לשלם לה משכורת הוגנת.
 

מאמר בנושא קרוב:

מלחמות היופי הקרב שאנו מציינים בחנוכה – עדיין בעיצומו.