פרוזאק. אומר לכם משהו? ליותר מ-50 מיליון איש בעולם המערבי הוא אומר הרבה. למונח הזה יש כמעט אותה משמעות כמו מים. משהו שצריך לצרוך באופן קובע אם רוצים לחיות כשורה.

אלא שפרוזאק הוא לא מים, אלא תרופה אנטי דיכאונית המעלה את רמות הסרוטונין באופן מלאכותי, ובשנים האחרונות הוא הפך לתרופת הקסם ששמה נלחש ביראת כבוד על שפתיים רבות. אולי לא פלא שבמי השתייה בבריטניה התגלו שרידי פרוזאק. יותר טוב מפלואור, לא?

עולם חדש מופלא

עוד ב-1932 כתב סופר המדע הבדיוני הפופולארי, אלדוס הקסלי, ספר שהפך ליצירת מופת פולחנית לא פחות מחוות החיות או 1984 של ג'ורג' אורוול. הספר, 'עולם חדש מופלא', מתאר חברה במצב ניוון מתקדם. לכאורה היא מפותחת מאד: האנשים מהונדסים גנטית כדי למלא את תפקידיהם היטב, אך למעשה הם מאבדים את אנושיותם וסובלים משטיפת מוח. כדי למנוע מהאזרחים לחוש את רוע מצבם או לחשוב מחשבות מסוכנות, הממשל מחזיק אותם במצב של שמחה מתמדת, מצב שמוזג על ידי הסם הנקרא 'סוֹמא'.

ספרו של הקסלי הציג, לכאורה, אוטופיה אך למעשה הוא אחד מהרומנים הדיסטופיים המפורסמים בעולם.

נשמע אידיאלי? לא בדיוק. תחושת האקסטאזה שהסם מייצר היא כמובן שטחית מאד. מצב הרוח הטוב שמושג בעזרתו אינה התעלות אמיתית או אושר פנימי, מדובר בתמרון מלאכותי של הכימיקלים בגוף כדי להבטיח משהו שנע בין טריפ מסחרר לקהות חושים מענגת. בכל מקרה, רגשות השמחה הללו אין בהם ממש.

ספרו של הקסלי הציג, לכאורה, אוטופיה אך למעשה הוא אחד מהרומנים הדיסטופיים המפורסמים בעולם. העולם החדש המופלא הוא מקום מצמרר שבו האנושות מאבדת את אנושיותה ושוקעת במצב של סימום מתמשך. אנשי החברה נראים כשמחים ומצהירים שהם באופן כללי מאושרים, אך הפרא ג'ון חושב שהאושר הזה מלאכותי וחסר רגש. לדעתו כאב וצער הם חלק בלתי נפרד של החיים, ומבלי שניתן לקבל פרספקטיבה באמצעותם, השמחה הופכת לחסרת משמעות. אנחנו, בני העידן המודרני, מן הסתם לא מסכימים עם ג'ון. למה לסבול אם אפשר לפתור את כל הבעיות עם גלולה אחת קטנה?

מרשם לכל פועל

התקשורת ציינה לאחרונה את יום הולדתו ה-20 של הפרוזאק, ש-54 מיליוני בני-אדם ברחבי העולם המערבי משתמשים בו באורח קבע. אנשים נצמדים אליו כאל גלגל הצלה ונתמכים בו בכל יום. במקביל, הדיכאון מתפשט עוד ועוד. איש אינו חסין ממנו: לא כוכבי רוק ולא פוליטיקאים, לא שחקנים ולא מיליונרים. עושר והצלחה אינם פוליסת ביטוח במקרה הזה. עד 2020 דיכאון צפוי להיות המחלה הנפוצה בעולם אחרי מחלת לב. פלא שהפרוזאק זוכה לפופולאריות כזו?

מומחים אינם מרוצים מתמונת המצב המתקבלת. ארגוני הבריאות טוענים בתוקף שניתן לטפל בדיכאון קל או בינוני בעזרת תרפיה רגילה. אין צורך לבחור ישר בתרופה. הפרוזאק גם מבוסס על התיאוריה שכל חילופי מצב הרוח תלויים ברמות הסרוטונין בגוף. זוהי בועת הביוכימיה שבה אנו חיים, שהחליפה את בועת הפסיכולוגיה של שנות השישים. היום אנחנו אוהבים להאמין שאם אנחנו מצוברחים זה בסך הכל משום שיש לנו מעט מידי או יותר מידי מכימיקל מסוים בגוף. זה לא אני, זה לא אתה, זה חוסר האיזון הכימי. נעים להכיר, פרוזאק.

הרופאים יודעים היטב שהם רושמים פרוזאק לעיתים תכופות מידי, אבל זה מה שהפציינטים דורשים.

"הידיעה שהתפרסמה השבוע," כותבת ליבי פרווס בטיימס, "לפיה בבריטניה לבדה מונפקים 31 מיליונים של מרשמי פרוזאק בשנה, היא כמו הידיעה שמפעל לייצור קביים הכפיל את הכנסותיו. אתה שמח שעוזרים לכל האנשים הללו ללכת, אבל אתה גם תוהה מה גרם להם להיפצע... האם הרעב לנוגדי דיכאון נגרם בשל שינויים חברתיים? ציפיות שונות? פילוסופיה שונה? דרישות שונות?"

אבל אלו בדיוק השאלות שאיש אינו רוצה לשאול. למה להתעמק בהגדרת סיבה ומסובב אם אפשר פשוט לבלוע את האקמול הנפשי ומייד העולם יחייך אליך?

"סקרים מוכיחים," ממשיכה פרווס, "שהרופאים יודעים היטב שהם רושמים פרוזאק לעיתים תכופות מידי, אבל זה מה שהפציינטים דורשים. כפי שהתבטא רופא אחד – נוגדי הדיכאון איבדו את הסטיגמה."

הבעיה, כמובן היא, שהם לא עצרו שם. עכשיו הם כבר סמל סטאטוס אופנתי. פרווס טוענת שהחגיגה סביב הפרוזאק, שהגיעה לספרים ולקולנוע, הצליחה לתת לו דימוי אליטיסטי מסוכן. סלבריטאים מדוכאים מדברים עליו בעליזות, ומיוחסות לו סגולות דמיוניות.

פרווס יודעת היטב על מה היא מדברת. לפני 14 שנים היא בעצמה נטלה פרוזאק במשך שישה חודשים כדי להתגבר על דיכאון קליני כבד שלא הגיב לאף אמצעי אחר. "לא חלמתי אז," היא אומרת, "שיבוא יום שאנשים יחיו על פרוזאק יותר מעשור, או יבקשו מרשם שלו כדי לפתור בעיות של ביישנות או חוסר אמביציה." ולא, היא ממש לא מתפעלת מהטרנד.

מסמל את התקופה

הפרוזאק מככב בכותרות העיתונים, כמו גם בכותרותיהם של לא מעט ספרים פוסט-מודרניים. במובן מסוים, הוא הסמל האמיתי של התקופה שלנו. תקופה שבה הדיכאון הגיע למימדי מגיפה. העולם המערבי נהנה מיותר משאבים ונוחות מאי פעם, ומבזבז את זה על תרופות נוגדות דיכאון. אולי זהו בדיוק העולם שחזה אלדוס הקסלי בדמיונו.

בעולם החדש והמופלא שלנו, הפרוזק מדבר אל אהבת האינסטנט, ואל הנטייה לטפל בסימפטומים במקום בשורש. באווירה הזו קל להתעלם מכל המלומדים שמשמיעים את קולם בבירור נגד הפרוזאק - או כל התפיסה הביוכימית של נושא הדיכאון. כן, דיכאון נגרם לעיתים מחוסר איזון כימי. אבל ישנן נסיבות אחרות. ובכל מיקרה, חוסר האיזון הכימי הוא כביש דו סטרי – אם מצב רוחנו משתפר באופן טבעי, רמות הסרוטונין עולות מעצמם. אבל מה לנו ולאמיתות כאלו? הבו לנו סוֹמא ולא נדע עוד צער.

הקסלי יצר בספרו את דמותו של ג'ק הפרא שרוחש כבוד משונה לצער וכאב. הוא חושב שיש להם תפקיד בחיים, שלא תמיד נכון לשתק אותם. האם מישהו מאיתנו היה מסכים להטות אוזן לדברי הפרא הללו?

מצב רוח ירוד, דאגות, אי נוחות רגשית, אינם תמיד בבחינת דלקת גרון מקומית שיש לרפא בעזרת גלולה כל יכולה. לפעמים לא מדובר בחיידק, או בגורם ביוכימי. טווח הרגשות הרחב שבני אנוש מסוגלים לו, הוא מצפן מדויק במיוחד שמספר לנו היכן אנו עומדים, לאן אנחנו הולכים, ומה במסלול צריך להשתנות. אין סיבה לסבול בלי טעם, אבל גם אין סיבה לרוץ מיד אל חיק הפרוזאק במקום להיות קשובים לעצמנו ולמצוא את מקור הבעיה.

מסכמת ליבי פרווס: "אי אפשר שלא לשים לב שכל אותן חדשות מודאגות על צריכת פרוזאק מוגזמת מוקפות, בכל כלי מדיה שהוא, בים של עגמומיות על מחירים גבוהים, טרוריזם, ומחלות חדשות, ומקושטות באמירות מגוחכות על תיקי יד 'שחייבים לקנות' ועל כמה זה נורא להיות קצת שמן ולא מפורסם...דיכאון הוא תעשייה, ביותר ממובן אחד."

תעשיית הדיכאון של העולם החדש והמופלא. אלדוס הקסלי לא יכול לנסח זאת טוב יותר. ברוכים הבאים למאה העשרים ואחת, המאה של הפרוזאק.