רגע השיא בחייו של בוריס ילצין התרחש על טנק. האיש שמעולם לא הייה חייל, קנה בכל אופן את תהילת עולמו מהעמדה יוצאת הדופן הזו. בקיץ של 1991, העולם כולו נשא את עיניו למוסקבה. שם, בבירת ברית-המועצות המשתנה במהירות מול עולם משתאה, התקבצו נאמני הסדר הישן לקרב אחרון. הקומוניסטים שהתנגדו לפרסטרויקה שלחו את הצבא לכבוש את בנין הפרלמנט, ה'בית הלבן'. מטרתם המוצהרת הייתה להדיח את מיכאל גורבצ'וב ולהחזיר את רוסיה למלתעות הקומוניזם הנוקשה ששרר בה מאז המהפכה הבולשביקית ב-1917.

זה היה האירוע התקשורתי הגדול של הקיץ. העיתונאים התקבצו במוסקבה, לראות את התמוטטות הפרסטרויקה. במקום זה, הם ראו את ילצין. במוסקבה סערו הפגנות עממיות כנגד ניסיון הריאקציה, וילצין, פוליטיקאי בן שישים, חש לעמוד בעין הסערה. הוא נבחר זה עתה לנשיאה החדש של רוסיה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בה אי פעם, אבל כרטיס הביקור שלו לא נודע עדיין לעולם. כל זה השתנה בקיץ ההוא, אוגוסט 1991. מול ניסיון המהפכה הנגדית, הוא חש לחזית הבית הלבן הרוסי וזינק על גבי טנק. שם, הוא פצח בנאום שהיה, באופן אירוני, מנוסח במסורת הבולשביקית הישנה.

"חיילים, קצינים, גנרלים," פנה אל הצבא, מדבר באוזני העולם כולו, "ענני האימה והדיקטטורה נאספים מעל הארץ כולה. אל לנו להניח להם להביא עלינו לילה נצחי."

ההמון אהב זאת. "ילצין, ילצין," קראו המפגינים. "הריאקציה לא תצלח."

לזכות ילצין הריאקציה נכשלה, ותוך שנה ברית המועצות חדלה להתקיים.

היא לא צלחה. מרבית החיילים, מלאי ספקות מלכתחילה על חוקיות ניסיון המהפך, סובבו את רוביהם לכיוון השני והצטרפו להגנת הבניין. הריאקציה נכשלה, ותוך שנה ברית המועצות חדלה להתקיים. יותר מתריסר מדינות זכו בעצמאות, ומאה וחמישים מליון אזרחי רוסיה זכו לדמוקרטיה. כך בא הקץ למלחמה הקרה ואיום השואה הגרעינית שריחף על העולם מאז תום מלחמת העולם השנייה. "אני מאמין" כתב ילצין בספרו "המאבק על רוסיה", "שההיסטוריה תכריע כי המאה ה-20 הסתיימה, למעשה, בין ה-19 וה-21 לאוגוסט 1991."

והוא היה האיש שהביא את הקץ המעשי על המאה הזו, שולף אותו כביכול מכובעו כמו קוסם מומחה, בעודו ניצב על הטנק ומלהיב את ההמון לחירות.

זהו סיפור שממנו נטווים אגדות, ובצדק. אבל ההמשך היה פחות אגדי. ילצין זכה לפופולאריות שיא בקיץ 1991, שיאה של אהדה עממית שהלכה והתחזקה מאז התפטר מתפקידו כראש המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, עוד ב-1987. הוא סבר שהקומוניסטים קופאים על השמרים, שהגיע הזמן לשינוי. ארבע שנים אחר כך, מעט אחרי בחירתו לנשיאות כמועמד שהפרופיל שלו הציב בעיקר סימן שאלה לעולם, הוא הביא שינוי גדול. אבל מכאן והלאה, החליקה הביוגרפיה שלו במורד תלול.

נפילה וזיכרון

רוסיה נזקקה לרפורמות כלכליות במעבר מקומוניזם קפדני לקפיטליזם. השיטות שילצין נקט הביאו את מרבית העם לחרפת רעב. בנוסף, הוא המיט על רוסיה את מכת האוליגרכים, כשמסר לידיהם את מרבית הנכסים הלאומיים בתמורה למימון מערכת הבחירות שלו ב-1996. הוא סיים את המלחמה הקרה אבל פתח במלחמה אכזרית ומיותרת בצ'צ'ניה. הוא טיפל ביד קשה ביריבים פוליטיים, מה שלא עלה בקנה אחד עם הדמוקרטיה והליברליזם שקידם בקול גדול. המעגל הפנימי שלו ייצר מעשי שחיתות בקצב מסחרר. הוא נטל מרוסיה את כל הילתה כמעצמת על. אחרי התפרקות ברית המועצות, הדוב הרוסי מטיל האימה הפך לכלבלב שעשועים, פודל מכשכש בזנבו ששמח להתכרבל בחיק היריבה השנואה לשעבר, ארצות הברית. לא זה היה סוג החירות שהרוסים חלמו עליו.

כמו להוסיף מלח על הפצעים, ילצין פשוט לא ניצוק בתבנית של מנהיג גדול. בן הפועלים הזה לא פיתח לו הדרת כבוד בכל שנותיו בפוליטיקה, והתקפות הגילופין ההולכות ומתרבות שלו, סיפקו חומר למכביר לתקשורת המקומית והעולמית. כשהתפטר ב-1999, ניתן לו לפרוש לתוך אנונימיות יחסית. איש לא בא להתדפק על דלתו בתחנונים לשובו לזירה הפוליטית. ילצין מעולם לא היה צ'רצ'יל.

ובכל זאת, מותו בשבוע שעבר העלה מחדש את התמונה מ-1991, תמונה של איש לבן שיער ניצב על טנק וקורא למאה ה-20 להסתיים. התגובות ברחבי העולם הזכירו כולן את התמונה הזו. גם התגובות ברוסיה. אי אפשר לשכוח את האלכוהוליזם והשחיתות, הטעויות והגסות. אבל בין אם היה ילצין במהותו גיבור או אופורטוניסט, שום דבר שעשה אחרי אוגוסט 1991 לא יכול למחוק את מה שעשה באותו חודש חם במוסקבה.

בצירוף מיקרים מעניין, הידיעה על מותו של ילצין התפשטה במקביל לחדשות אחרות מרוסיה: הנשיא הנוכחי פוטין, יורשו של ילצין שנבחר על ידו, מטיל מגבלות חדשות על התקשורת: על ארצות הברית להיות מאוזכרת כאויב, החדשות צריכות להיות ברובן אופטימיות, על הבורסה יש לדווח רק אם יש עליות שערים וכו'. התקנות החדשות הן חלק ממגמה רוסית מטרידה שפוטין מכוון כבר זמן רב, בניסיון לרוקן את הדמוקרטיה הרוסית מכל משמעות, ולהחזיר את האוטוקרטיה למדינה מוכת הבעיות הזו.

אולי לפיכך הוצפו הרוסים נוסטלגיה עם מותו של ילצין, שפרש כמנהיג בלתי-אהוד. "בוריס, צדקת", כתב אחד העיתונים בכותרת ראשית. בוריס אולי לא היה מנהיג משכמו ומעלה, אבל צדק כשהתקומם מול הניסיון לסובב לאחור את גלגלי ההיסטוריה ולהנחית מכת מוות על הפרסטרויקה. אחר כך טעה בוריס ילצין שוב ושוב, אבל כשעמד על הטנק – צדק.

הזדמנויות

המעיזים להעז זוכים בשעתם היפה ביותר.

ההיסטוריה של העולם כמו ההיסטוריה האישית של כל אדם מציבה בפנינו לא פעם הזדמנויות כאלו, בהן אנו נקראים לגדול בהתאם לגודל השעה, לזנק יותר מיכולתנו כפי שאנו מעריכים אותה, להוכיח אישיות שלא ידענו שקיימת בתוכנו. המעיזים להעז זוכים בשעתם היפה ביותר. לא תמיד ההמשך הוא גדול וזורח כמו אותו רגע יוצא דופן, אבל לקנות עולם בשעה אחת זו עדיין אפשרות. ילצין זכה בה. למרות מגרעותיו, הוא הטה את כפות המאזניים בשעה השברירית ביותר. ומעשה זה ייזכר לו תמיד.

רוסיה של המאה ה-21 נטשה זה מכבר את תדמית כלבלב-החיק בניסיון לשקם את הרתעתה ואת הילתה האבודה. העיתונים המקומיים שספדו לילצין בצל ההנחיות החדשות, הרגישו ודאי ביתר עוז את החשיבות בכך שתמיד ימצא מישהו המעז ללחוץ במקום הנכון, להטות את כפות המאזניים, להכריע בשעת משבר. דמותו של האיש יכולה להיות מפוקפקת, אבל במקום המעשה, אין זמן לבנות פרופיל פסיכולוגי. צריך פשוט מישהו שישתדל להיות איש.

בין אם יקום לרוסיה ילצין חדש שיעצור את הריאקציה הנוכחית ובין אם לא, מותו של ילצין מהווה הזמנות טובה לחזות באמת הזו. הפרופילים המורכבים שהתקשורת מציעה לא מספרים על איש גדול מהחיים. הם מספרים על מישהו שראה את האתגר וקם לפגוש בו. בעומדו על הטנק הוא קנה את עולמו.