אף אחד לא באמת הכיר אותו.

אף אחד לא זכר שאי פעם ניהל איתו שיחה.

כשאמרו לו שלום במסדרונות, הוא השיב בניע ראש והמשיך בדרכו.

כשחברו לחדר באוניברסיטה ניסה לפתח עימו שיחה, הוא ענה תשובות בנות מילה אחת ועשה כמיטב יכולתו כדי לסיים את חילופי הדברים.

בתור נער, שכנים זכרו שהוא לא ענה למי שפנה אליו בעודו שקוע בעיסוקיו.

עיסוקים אינדיבידואליים, כמובן. הוא היה זאב בודד.

הוא מת בשבוע שעבר ולאף אחד אין חשק להתאבל עליו. הוא מת בסופה של התפרעות הירי הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. הטבח בקמפוס של אוניברסיטת ווירג’יניה, שבו נורו למוות 32 אנשים. רק אז, כיוון ה'זאב הבודד' את הכדור אל ראשו.

צ'ו סיונג-הויי בן 23, סטודנט לספרות אנגלית, הוא האיש שחולל את הזוועה הזו. האיש שירה בדם קר בכל אותם אנשים, מונע מהם בכוח הזרוע להימלט מטווח הרובה שלו. אמריקה, למרות ניסיונה הקודם במסעות ירי כאלו, הוכתה הלם.

סיפורים כאלה, מטבעם, מעוררים סערה שחורגת מגבולות המקום. הטבח עלה לכותרות ברחבי העולם. אחרי גירוד הפרטים הראשונים (איך? כמה? איפה?) הגיע האתגר המטריד מכל – מסע החיפושים אחר המניע, וסימן השאלה הגדול מכל – איך זה קרה? למה צעיר בן 23 מחליט פתאום לרצוח אנשים שלא עשו לו כל רע?

לכך אין תשובה ברורה. הרוצח השאיר אחריו מכתב בן כמה דפים שבו הוא רושם "גרמתם לי לעשות את זה" אבל בין בליל המשפטים הבלתי קוהרנטי, קשה לעמוד על כוונתו. אין שום אירוע ספציפי שעליו ניתן להצביע, שום גורם ברור שהביא אותו אל תהום הטירוף והפשע הזה.

כתיבה [מופרעת ו]יוצרת

המשטרה מנסה תמיד לבנות פרופיל של פושע, אבל היא אינה לבדה במאמציה. העיתונות והתקשורת מרגישים חובה להסביר לאנשים היושבים בבית ולוטשים עיניים מזועזעות, לומר להם איך זה קרה, לספק להם פרטים רבים ככל האפשר על בן האנוש שיצר את הטרגדיה. אבל הפעם, הניסיון להתחקות אחרי המניעים של הרוצח השאיר בעיקר משבצות ריקות. איש לא הכיר אותו באמת.

"הוא היה מאד שקט, תמיד מתבודד", אמר שכן לשעבר. "אנשים אמרו לו שלום במסדרונות אבל לא באמת הכירו אותו", סיפר סטודנט. "הוא היה אנטי-חברתי, לא רצה לדבר עם אף אחד", דיווח חברו לחדר, צעיר בן 19 שניסה בעבר לפתח שיחה עם סיונג-הווי ונכשל. "הוא התעקש גם לאכול את הארוחות שלו לבד."

קשה להסכים עם הגישה שאומרת שהמחזות והשירה מלאי האלימות שכתב הם אלו שיכלו לנבא את הטבח שהוא חולל בשבוע שעבר.

"קשה לנו למצוא מידע עליו", מסר דובר האוניברסיטה.

בשנת 2005, הפרופסורים שלימדו את צ'ון התחילו לגלות דאגה על התנהגותו החריגה. הוא נשלח לטיפול פסיכולוגי. אבל התבודדותו המשיכה.

סיונג הווי למד כתיבה יוצרת. העיתונות, אפוא, עטה בלהיטות על קטעי מחזות שכתב. מוריו התבטאו בשפה מליצית על כוחה של הכתיבה היוצרת שחושפת דברים סמויים ומוציאה את השדים מהבקבוק הסגור בקפידה. אבל קשה להסכים עם הגישה שאומרת שהמחזות והשירה מלאי האלימות שכתב, הם אלו שיכלו לנבא את הטבח שחולל בשבוע שעבר. כתיבה אלימה, חשוכה וחולנית היא סימן היכר פוסט-מודרני. הרבה אנשים, מופרעים יותר או פחות, מוצאים בה פורקן. יש סופרים שקנו תהילה בכתיבה דומה. לו הייתה כתיבה כזו מנבאת למעשה רצח, המורים של צ'ו לא היו מסתפקים בשליחתו לייעוץ פסיכולוגי.

את המנבא האמיתי אפשר אולי למצוא בקושי התקשורתי לכתוב פרופיל לרוצח. דלילות הפורטרט העיתונאי. איש צעיר מדרום קוריאה. היגר לאמריקה בשנת 92. לבש מעיל שחור. על זרועו קעקוע אדום. ההתלהבות למצוא קטעים מהמחזות שכתב, קטעים ברמה ספרותית נמוכה להביך, נולדה מתחושת נואשות בולטת. איש לא יכול למסור עליו מידע. בכל הקמפוס אין מי שיספר עליו. אף חבר ילדות לא קם לספר זיכרונות. אף שכן לא ידע לתאר אותו. תלמידה שלמדה עימו באותו קורס התנצלה: "אני אפילו לא יכולה לתאר אותו."

עיתונאים אוהבים למרוח כתבות צבע על רוצחים, שהופכים לסוג של סלבריטאים אם רק פשעיהם מחרידים מספיק. אבל העובדות המעטות שהתגלו על צ'ו אינן מספקות אף אנקדוטה משעשעת או תובנה מיוחדת עליו. בחור מופרע, כמה וכמה אנשים טענו כך זה מכבר. אבל מעבר לזה, איש לא הכיר, איש לא ידע.

הסטודנט המופרע, חי בתוך קמפוס אוניברסיטה הומה, בבידוד שלא היה מבייש את שבטי האינדיאנים הנידחים ביותר. בתוך חיי אקדמיה גועשים, לא היו לו חברים, לא היו לו בני שיחה, הוא לא יצר קשרים עם איש. פלא שזה נגמר רע?

הבדידות כמחלה

האדם, יכול כל סטודנט לסוציולוגיה לדקלם, הוא יצור חברתי. בדידות אינה תואמת אותו. הספרות המקצועית מציגה אינסוף דוגמאות לכך. בין אם אתה חי בגפך או נהנה מבועת בדידות בין בני אדם, מדובר במצב חולני, לא טבעי ולא בריא. לא לשווא המשילו חכמי ישראל הקדמונים את המחסור בחברה למוות. לא משנה כמה חזק אתה, בידוד יפגע בך. אחת הדוגמאות הקלאסיות היא זו של אדמירל ריצארד בירד, חוקר הקוטב הנודע. הוא תכנן לבלות חצי שנה באנטרקטיקה, יחד עם שני עמיתים, בתוך תחנת מחקר מיוחדת. כשהתברר שאין אפשרות להעביר לשם ציוד שיספיק לשלושה אנשים, הוא החליט לאייש את התחנה לבדו.

לא משנה כמה חזק אתה, בידוד יפגע בך.

במשך ארבעה וחצי חודשים בירד שקד, לבדו, על מחקריו. היה לו מכשיר קשר. היה לו כל הציוד שלו נצרך. אבל, למרות חוסנו המנטאלי והגופני ואומץ ליבו, לא הכל התנהל כשורה. באותם חודשים, לבדו בערבות הקרח, הוא כתב את ספרו המפורסם "בדד". מקריאת הספר אפשר להבחין איך הוא הולך ומפתח דיכאון קליני עמוק. הבדידות אמנם לא הוציאה אותו מדעתו, אבל היא יצרה נזק פסיכולוגי ניכר. יכולת החשיבה שלו הידרדרה קשות והוא עשה טעויות של טירון. ומדובר היה בתקופה של פחות מחצי שנה.

לא הרבה אנשים נקלעים לבדם לקוטב הדרומי. אבל בעולם המתוקשר להפליא שלנו, הבדידות אולי נפוצה מתמיד. לעיתים מדובר בבדידות מכורח, כמו זו של קשישים הנותרים בלי קרוב וגואל. לפעמים נראה שהבדידות היא מבחירה. בתרבות שמקדשת את האינדיבידואליזם, הטיפוס המתבודד יכול לחשוב עצמו לטוב מעמיתיו, לעצמאי יותר. לפעמים אולי חסרים לו כישורים חברתיים. אבל התוצאה שווה: מצב שאינו טבעי לאדם.

קשרים חברתיים הם עוגן ומהות החיים שלנו. לא משחק ווידאו ארוך עד אין קץ. לא אינטראקציה קבועה עם המחשב. גם בדור המתקדם שלנו, אנחנו זקוקים לאינטראקציה אנושית. לחברה, לקהילה, לרשת מכרים יש חשיבות רבה כתמיד, לא משנה בכמה פורומים ברשת אנחנו מבלים. מחקרים שנעשו בקופים גילו שהם מרעיבים את עצמם למוות כשהם בבידוד. בני אדם, כיצורים מפותחים יותר, תלויים אף יותר בחברה.

לא כל מתבודד יסיים כרוצח, ודאי שלא. אבל מדאיגה העובדה שבדידותו הקיצונית של סיונג הווי לא הדליקה נורות אדומות, לא צלצלה בפעמוני האזהרה בקול גדול יותר. הפרופסורים חשבו שהכתיבה האגרסיבית שלו היא סיבה לטיפול, אבל היותו אי בפני עצמו לא היוותה בעיה שמישהו חשב לטפל בה. אדם שנמנע או מנוע מחיי חברה, הוא אדם הזקוק לעזרה, שכן התבודדות מתמדת אינה מצב נורמאלי. גם אם לא כל זאב בודד הופך לחיית טרף, אלו הם הקשרים החברתיים שמעניקים לנו את אנושיותנו.