רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

התודעה הישראלית וזיכרון השואה

כ״ז בניסן ה׳תשס״ז כ״ז בניסן ה׳תשס״ז 15/04/2007 | מאת נועם אשר

ממשהו שצריך להתבייש בו, למשהו שמותר לדבר עליו ועד למשהו שמתחילים להבין אותו –ואנחנו קרובים יותר מתמיד לעשות צדק עם זיכרון השואה.

אחת הטענות האנטי-ישראליות הנפוצות בעולם גורסת שמדינת ישראל אינה אלא תולדה מוטעית של הזעזוע שנוצר בעולם בעקבות השואה. הניסיון הסיסטמאתי וקר הרוח להשמיד את יהודי אירופה, כמו גם אוזלת היד שגילה העולם מול הג'נוסייד הראשון בהיסטוריה, כל אלו יצרו נקיפות מצפון שהובילו להצבעת האו"ם המפורסמת בכ"ט בנובמבר. אלמלא השואה, אומרת התיאוריה הזו, לא הייתה קמה מדינת ישראל. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הבריטים כבר זיהו את הטעות בהצהרת בלפור ונטו להקים בית לאומי לעם הערבי, לא היהודי. נקיפות מצפון על גורלם של שישה המיליונים, הן ורק הן אחראיות לנישול הפלשתינים מאדמתם.

בלי לטרוח לברור את המוץ מהתבן בטיעון הזה, יש להודות בדבר אחד: לולא השואה, נראה שלא הייתה מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה. לשואה יש מקום אפל, רחב ידיים, בתודעה הלאומית שלנו. היא עיצבה, אולי יותר מכל אירוע אחר, את המנטאליות הלאומית שלנו.

הביטוי המזלזל 'סבונים', ביטא את שאט הנפש הציונית מחוסר היכולת של העם היהודי להשיב מלחמה שערה לרייך השלישי.

בראשית הייתה השואה סוד שכולם יודעים אבל אין מדברים עליו. הצברים הקשוחים שטופחו בקפידה בשמש הארצישראלית נטו להביט מלמעלה על אחיהם החיוורים מאירופה, שארית הפליטה. האתוס הציוני חש שלא בנוח עם סיפורי ההשמדה שעוררו את דימוי ה'כצאן לטבח', ואז נוצר הביטוי מזלזל לנמושות חלשלושות: 'סבונים'. ההשוואה המזעזעת לאחד מהפשעים הדוחים ביותר של הנאצים, ביטאה את שאט הנפש הציונית מחוסר היכולת של העם היהודי להשיב מלחמה שערה לרייך השלישי.

"התקופה בכללותה," מסבירה ד"ר חנה יבלונקה, "עם אתגריה הקשים, המדיניים והצבאיים, לא היתה בשלה לקלוט כל מיתוס גבורה אחר אלא זה של עמידה בכוח מול אויב, והדברים אמורים בייחוד ביחס לשנים הראשונות לקום המדינה, שעמדו בסימן מלחמת העצמאות. מדינת ישראל נולדה תוך מאבק צבאי קשה ביותר על עצם קיומה. הציבור הישראלי לא הבין, ואולי לא יכול היה להבין, את הלך רוחם של שרידי השואה. הללו נשפטו מתוך הערכים שהוא הוקיר. אחד מעמודי התווך באידיאולוגיה היישובית היה שלילת הגלות והגולה. השואה, יותר מכל אירוע היסטורי אחר בעברו של העם היהודי, היוותה הוכחה ניצחת לנכונות של הטיעון הציוני המרכזי, כי המשך הקיום היהודי בגולה סופו אפוקליפטי, וניצולי השואה הם בעצם קורבנות של קוצר הראות הפוליטי שלהם."

מס שפתיים שולם גם שולם. חוק חינוך ממלכתי משנת 1953 קבע כאחת המטרות של החינוך בישראל "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם". אבל הייתה זו הגבורה, בעיקר, שהצברים חונכו לכבד. יום הזיכרון לשואה נקבע, בכוונה תחילה, בתאריך בו פרץ מרד גטו וורשה. נפש הישראלי הצעיר יכלה להתחבר בקלות רבה יותר לזיכרון המחאה הנואשת הזו. באותה שנה חוקק גם חוק זיכרון השואה והגבורה, יד ושם שהביא להקמת המוזיאון בירושלים. אבל עדיין הייתה השואה נוכחת קבועה, אבל שותקת, בתודעה הישראלית. החוקרת אניטה שפירא מצביעה על הדרכים שזיכרון השואה בא לידי ביטוי במפעלים מעשיים (כמו הקמת יד ושם) או בפרשות פוליטיות שחצו את הארץ, כמו פרשת קסטנר ושאלת השילומים. אלו הפכו את השואה לזיכרון אנונימי, עצום מכדי הפנמה, שהתעלם מהפן האישי, מהשלכותיה על חייהם של רבים כל כך.

משפט אייכמן היה פתיחת הסכר לכניסת זיכרון השואה לתודעה הישראלית.

משפט אייכמן היה פתיחת הסכר. אולי ביקשה המדינה הצעירה רק לקיים את לשון החוק 'לעשות משפט בנאצים ובעוזריהם'. אבל גדול ככל שהיה חלקו של אייכמן במנגנון ההשמדה, לא תלייתו הייתה הרווח הגדול של המשפט. באחד האירועים המתוקשרים ביותר של המאה, נחשף סוף סוף הציבור הישראלי לאמיתות השואה. לפתע לא היו רק מספרים בעיתונים ומספרים הנחבאים תחת השרוול, לא היו עוד רק הפרטיזנים שגבורתם עלתה על נס והילוכם החרישי של אלו 'שהיו שם'. ניצולי השואה קיבלו את האישור לדבר, ומדוכן העדים דיברו לא רק אל השופטים: הם דיברו אל הארץ כולה. מספר שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין: "משפט אייכמן היה בלא ספק אירוע רב משמעות בתודעת הציבור בקשר לשואה. זכורני כילד בשנות החמישים, כי הגם שאבי המנוח והורי רבים מחבריי היו ניצולי שואה, שאיבדו את משפחתם, הם לא הרבו לדבר בנושאים אלה... באורח אינטנסיבי התוודעתי לזכר השואה בעת משפט הצורר אייכמן ב-1961. התועלת היחידה בשביתת המורים הארוכה אותה שנה היתה בכך שזמננו, כתלמידי תיכון, היה פנוי להקשיב לשידורי המשפט: יהדות אירופה המושמדת התקרבה אולי בידע ובתודעה." משפט אייכמן הביא את זיכרון שואה לכל בית. פתאום לא היו רק הדיווחים היבשים בעיתונות, הידע המרוחק של שמות ומקומות. הסיפורים האישיים יצאו מאחורי שפתותיהם החתומות של הניצולים, וזיכו אותם באהדה רבה יותר.

דיבורים על השמדה – בישראל

מלחמת ששת הימים הייתה אבן דרך נוספת. יהדות העולם דיברה בגלוי על מה שכולם חששו ממנו: שואה שנייה. כשנאצר סגר את מיצרי טיראן והזמין את ישראל למלחמה בברכת אהלן וסהלן, רבים דימו לשמוע שוב את נקישות העקב של המגף הגרמני. הציבור היה נתון בתחושה של פאניקה וחוסר אונים, וגמגומיו של לוי אשכול לא הקלו על המצב. אז חדרו לראשונה לשיח הציוני הבטוח בעצמו מושגים גלותיים כמו: "השמדה" ו"כיליון" ניצחון ישראל במלחמה הביא רק קץ זמני לתחושות הללו. במלחמת יום הכיפורים השואה פרצה ביתר שאת לשיח הציבורי. האירועים הקשים, מספר הקורבנות הרב והאיום הממשי על קיומה של המדינה (משה דיין דיבר על חורבן הבית השלישי, כזכור), העלה את חששות העבר מפני השמדה של העם היהודי בארץ ישראל. הטלוויזיה הקרינה תמונות של שבויים ישראלים, מה שסימל חולשה והשפלה גדולה. השיח הציבורי שב להשתמש במונחים של השמדה, מוות ואובדן.

המהמורות בהם נתקל החזון הציוני הולידו הבנה חדשה שהגיעה לשיא חדש במלחמת המפרץ.

המהמורות בהם נתקל החזון הציוני הולידו הבנה חדשה. הבנה שהגיעה לשיא חדש במלחמת המפרץ, בה ישבו אזרחים ישראלים בחדרים אטומים וידעו שצבאם אינו יכול להגן עליהם מפני הסקאדים. ההיסטוריון תום שגב מזכיר את תופעת ה"פליטים", שעזבו את תל-אביב ופרבריה לטובת יעדים מרוחקים יותר. "הנשארים בבתיהם - גברים, נשים, ילדים - התכרבלו אלה בתוך אלה, מצפים לגרוע מכל, חסרי אונים. מעולם לא עברו ישראלים כה רבים חוויה יהודית כל כך".

החוויה היהודית הזו שפכה אור חדש על חוסר האונים של היהודים באירופה. ענווה חדשה נולדה בחדר האטום. הזדהות עם תחושת הידיים הכבולות בתוך מלחמה נוראה בהרבה.

השואה היא חוט מפותל בתודעה שלנו. הקיץ האחרון הביא אותה למקום חדש, עם תחושת המלחמה על הבית והעורף שהפך לחזית. יותר ויותר אנחנו מבינים את ריקנות השבועה 'לעולם לא עוד'. הבנה שמתחדדת בעזרת מיליון תושבים הנחבאים במקלטים, ורבים אחרים שהפכו לפליטים. הבנה שמתחדדת למשמע הצהרותיו של נשיא אירן שמכחיש את השואה אבל לא מתנגד לצרף אליה פרק ב'. ככל שמתגברת תחושת הסכנה הקיומית שלנו, כך אנחנו מתרחקים מהתפיסה הציונית הנושנה, שהתביישה בשואה. אם הרשות לדיבור ניתנה במשפט אייכמן, ההערכה לגבורה האמיתית בימי השואה עדיין הולכת ומתחזקת. במקום הערכה רק לפרטיזנים, אנחנו מזהים היום את החשיבות בשמירת צלם אנוש בגטאות או במחנות, מצדיעים לגבורת הנפש, מתחילים לתפוש שמץ קצה של טראומה בלתי ניתנת לעיכול.

אם השואה היא מרכיב מרכזי בהכרתנו, היא גם אבן בוחן לשינויים שעברה החברה שלנו, לתבונה החדשה שרכשנו. בעוד דור הניצולים הולך ונעלם, השואה תופסת מקום נכון יותר ויותר בתודעה שלנו. 62 שנה לסיומה, 59 שנים להקמת מדינת ישראל, אנחנו קרובים יותר מתמיד לעשות צדק עם זיכרון השואה.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן