דוגמנית העל נעמי קמפבל נשפטה בארצות הברית על מעשה חמור למדי: היא השליכה טלפון סלולארי על העוזרת שלה. העילה לתקיפה? העוזרת איבדה לה, מבלי משים, זוג מכנסי ג'ינס. החלק המעניין יותר, עם זאת, הוא העונש שהושת על קמפבל: היא אולצה לנקות את הרצפה בבנין משרד התברואה של ניו-יורק למשך כמה ימים. "יש לנו הרבה עבודה בשבילה", הבטיח בעליזות המשנה למנכ"ל משרד התברואה.

מהי המטרה של העונש החינוכי הזה? המערכת המשפטית האמריקנית חובבת 'עונשי בושה' שמכריחים את הנאשם לעבור השפלה כלשהי. הסטטיסטיקה מוכיחה שאם עוטים קלון ציבורי על העבריין, קטנים הסיכויים שהוא ישוב לסורו. ההשפלה בודאי קיימת במקרה של קמפבל: ברור שמביש עבורה להתלבש בבגדי עובדת ניקיון ולשטוף רצפות כאחת העם. ההשפלה גדולה במיוחד כשהתקשורת יונקת ברעבתנות כל פיסת מידע על ביצועי הניקיון שלה. התקשורת, שכל כך משתוקקת לצלם אותה בחלוק ניקיון, גם שמחה לאידה לא מעט. התרבות שלנו אולי מעריצה סלבריטאים באופן מוגזם, אבל שמחה גם לבעוט בהם שהם נופלים.

אבל העונש של קמפבל, מן הסתם, נועד ללמד אותה לקח נוסף. לשים אותה, פשוטו כמשמעו, בנעליה של עוזרת ניקיון. היא הגיעה לבצע את עונשה בנעלי עקב מהודרות, אבל אולצה להחליפן במגפי גומי. יש בכך סמליות רבה. במגפיים המגושמות הללו היא עשויה, יש לקוות, להרגיש מעט הזדהות עם העוזרת שלה. להבין שגם אדם בבגדי עבודה שעוסק בניקיון הוא עדיין אדם, לא מכונה עליה אתה יכול להתפרץ כרצונך. לאדם יש ערך משלו, גם מאחורי חלוק וסינר.

האם רק נעמי קמפבל שוכחת לפעמים שבצד השני ניצב אדם? ודאי שלא.

האם רק נעמי קמפבל שוכחת לפעמים שבצד השני ניצב אדם? ודאי שלא. זוהי טעות שלכולנו קל מאד לעשות. קחו לדוגמא את אנשי הטלמרקטינג, סוכני המכירות הטלפוניים. הם יכולים לכבוש בקלות את תואר 'בעלי המקצוע השנואים ביותר'. אנשים מתעבים אותם בלהט נדיר. סקר שנערך בארצות הברית גילה שלאנשים יש טקטיקות מיוחדות – או שמא, שיטות עינוי – להתמודד עם אנשי השיווק הטלפוני. אמריקני אחד מחזיק בביתו צופר של משאית בדיוק עבור המטרה הזו: ברגע שהאומלל מעבר לקו מתגלה כאיש שיווק, הוא שולף את הצופר ממקום מחבואו ומכבד את המתקשר ברעש שלא מהעולם הזה. אדם אחר הודה שהוא נוהג לענות לשיחות כאלו בסגנון: "מה אתה אומר? נשמע מעניין. הייתי רוצה לרכוש את המוצר אבל אני חייב לעשות כמה בירורים קודם. אחרי אי הנעימות שקרתה עם סוכן המכירות האחרון, זכרונו לברכה, אני חייב לוודא שזה לא מנוגד לתנאי החופשה שלי מהכלא." אנשים אחרים מספרים שהם נהנים להציק למשווק בשאלות שוליות וקטנוניות על המוצר, כשלרגע אינם מתכוונים לרכוש את מרכולתו. אחרים מעליבים אותו בהנאה. הוא זה שהתקשר, נכון? אז ודאי שמותר לומר לו הכל.

באמת מרגיז לפעמים לקבל שיחות חוזרות ונשנות מאנשים שנשמעים נחושים להביא אותנו לרכוש משהו שאנחנו לא באמת צריכים. אבל מי אלו אותם אנשים שמעבר לקו? רובוטים?

הייתי צריך לעבוד בעצמי בטלמרקטינג כדי לשנות את תפיסתי כלפי המתקשרים להחתים, למכור או להתרים. הפלא ופלא! גיליתי שהם אנשים כמו כולנו. חלקם מפרנסים יחידים, אחרים פשוט מנסים להרוויח את לחמם ביושר. הם נושכים שפתיים ונעלבים כפי שכל אחד מאיתנו היה נעלב לו נתקל במתקפה בוטה וחסרת נימוס. ולא, אין להם כפתור מיוחד שעליו הם לוחצים כדי פשוט לשכוח מהתקרית.

לא שרדתי יותר מימים ספורים בעבודה הזו, אבל את השיעור שלמדתי שם אני עדיין זוכר. לא שהתחלתי להיענות לכל הצעה טלפונית, אבל אני מנסה לפחות להעניק התייחסות אנושית ואדיבה לאנשי טלמרקטינג. מסתבר שאפשר לומר: "מצטער, אני לא מעוניין", בלי שזה יישמע כמו: "לך לכל הרוחות."

אפשר לומר: "מצטער, אני לא מעוניין", בלי שזה יישמע כמו: "לך לכל הרוחות."

דברים דומים מתרחשים בין מורים ותלמידים. צריך לעמוד מול כיתה רועשת, תוססת במרץ נעורים, כדי להבין איזה עוול עזרת לעשות לממלא מקום המבוהל בכיתה ח'. הוא ניסה אז, בסך הכל, לשמור על מסגרת. אבל אתם חשבתם שיהיה מאד מבדר להחביא לו את הגירים, להטמין הפתעות במגירת השולחן שלו ולארגן מקהלת שיעולים. לרחם עליו? כדי לרחם על מישהו צריך לזכור שגם הוא בן אדם, עם לב בשר. אבל בתור תלמידים ראינו בו את האויב הגדול שבא לחלץ מבין שינינו את השיעור החופשי אליו ייחלנו. צריך להיות בעצמך מורה בלתי רצוי כדי לגלות פתאום שמקהלת שיעולים לא מצחיקה בכלל, ושתלמידים ששואלים שאלות מתחכמות לא גורמים לך לחייך.

זה נכון בכל תחום בחיים. כשעומדים מול פקיד בנק מעצבן, מול שוטר שמתעקש לתת דו"ח, מול ספר שגזר חצי סנטימטר שיער יותר מדי. אבל גם אם העימות מוצדק ויש לנו זכות להתרעם, דבר אחד אין לנו זכות לעשות: לחשוב שבצד השני עומדת מכונה, פונקציונר נטול רגשות. גם אם לא נזרוק עליו חפצים, הוא עלול להיפגע קשות.

האם קמפבל תפנים את השיעור שלה? קשה לדעת. חוויה חד-פעמית לא יכולה להספיק מול הווי חיים של סלבריטאי שרגיל להתרכז בעצמו. אבל אנחנו יכולים לזכור את יעילות ההחלפה מנעלי עקב למגפי גומי: לפחות בדמיון, כדאי לנו לשים את עצמנו, מדי פעם, בנעליו של הזולת.

אנחנו עשויים לגלות שגם הנעליים הלא מוכרות הללו שייכות לבן אדם כמונו.