לבריחה החדשה מהמציאות קוראים 'סקונד לייף', כלומר: 'חיים שניים'. משחק מחשב שהוא בעצם עולם וירטואלי. עולם שבו אנשים בוחרים איך יקראו להם וכיצד הם יראו, הם יכולים לצמח כנפיים או קרניים ולברור לעצמם כל תואר שירצו. עולם שבו יכולים השחקנים לקנות קרקעות גם אם הם לא ממש מיליונרים, לייסד עסקים, ואפילו להינשא לבחיר/ת ליבם הווירטואלי.

הפופולאריות של משחק ה'סקונד לייף' מדהימה. באוקטובר האחרון היו מיליון משתמשים רשומים באתר. שמונה שבועות לאחר מכן, המספר הוכפל לשני מיליון. משחק? אולי זה לא השם הכי מדויק למקום שבו אתה יכול לבקר במועדון, לרקוד, ללמוד באוניברסיטה, לבקר בגלריה, לנהל עסקאות ולשוחח ארוכות עם משתמשים אחרים – מקום שבו אתה יכול לבנות לעצמך חיים שניים.

"היום אתה יכול ללכת, בדמות האווטאר התלת-מימדית שלך למוזיאון החלל הבינלאומי ב'סקונד לייף', לעלות על טיל ולטוס אל המאדים", מתלהב הגארדיאן הבריטי מנפלאות הטכנולוגיה. העולם הווירטואלי הזה הוא כחומר בידי המשתתפים היצירתיים שמשקיעים בו זמן ומרץ שרק הופך אותו למקום אטרקטיבי יותר, שמושך אליו עוד ועוד אנשים שרוצים... מציאות אלטרנטיבית, גם אם היא ווירטואלית.

אתה יכול להיראות כפי שאתה בוחר, במקום כפי שהגנים שלך מכתיבים. ריאליזם? איך בכלל מאייתים את המילה הזו?

פעם אולי היו אנשים מביטים מהצד ומנידים את ראשם בזלזול. אבל היום כולם מכירים בכך שהנדת ראש בזלזול היא לא התגובה הנכונה: הרבה יותר נכון לכבד את תחומי העניין של אנשים ולנסות לעשות מזה כסף. כך התחילו חברות בינלאומיות גדולות להקים לעצמן מאחזים בעולם הווירטואלי הזה. על האינטרנט כבר מזמן ידוע שאם אתה לא שם אתה לא קיים. עכשיו נכונה האמירה גם לגבי 'סקונד לייף'. ואם אדידס וטויוטה וריבוק רצות לשם, זה כנראה הדבר הנכון לעשות. גם חברות ישראליות לא פיגרו במרוץ, ופתחו אף הן נציגויות באי הווירטואלי הקסום. אלא שלהן נכונה אכזבה: מסתבר שרק כ-500 ישראלים רשומים בסקונד לייף, ולפיכך החברות לא קידמו את עסקיהם בדבר בכך שמיהרו להצטרף לדבר החדש ברשת.

העולם הווירטואלי הזה מנוהל בשפה האנגלית, אבל לא זה מה שמונע נהירה גדולה יותר של ישראלים. אנגלית, במיוחד האנגלית המדוברת ברשת, שגורה במידה זו או אחרת בפי מרבית הישראלים. לא צריך לדעת לקרא את שייקספיר בשפת המקור כדי לתקשר בחדר צ'ט בינלאומי. ובכל זאת ההשקעה הישראלית בסקונד לייף אינה משתלמת. הישראלים אינם להוטים להצטרף למציאות הוירטואלית החדשה.

סקונד לייף הוא לא המקום היחיד הפופולארי ברשת, אבל הוא מפתיע בגידולו המהיר ובחדשנות של תכנונו. נדמה שיוצריו חותרים לאפשר לאנשים לחיות חיים מלאים בלי לצאת מהבית או להיפרד ממסך המחשב. כמה קל ונוח: אדם שאינו מסוגל לנהל מערכת יחסים נורמאלית, יכול להינשא וירטואלית ולחיות באושר בזוגיות שלא דורשת דבר מלבד תקשורת טקסט מינימאלית. מי שמרוויח שכר מינימום, יכול להפוך בעל רכוש ניכר. בעולם הזה אתה יכול להיראות כפי שאתה בוחר, במקום כפי שהגנים שלך מכתיבים. ריאליזם? איך בכלל מאייתים את המילה הזו?

אסקפיזם כתופעה מודרנית

אסקפיזם (בריחה מהמציאות) הוא לא דבר חדש. הוא לא מוגדר על ידי ההתנהגות עצמה אלא על ידי המניע שעומד מאחוריה. בסופו של דבר, כמעט כל דבר יכול לשמש בסיס לאסקפיזם: מספורט וקניות, עד סמים ושתייה חריפה. אבל הטכנולוגיה המודרנית הביאה לעולם דרגה חדשה של השתקעות: הטלוויזיה והסרטים, ובמיוחד המשחקים האינטראקטיביים והעולמות הוירטואליים שהם יוצרים מאפשרים חוויה משופרת של בריחה מהמציאות. אתה לא רק משליך את עצמך לתוך עולם אלטרנטיבי, אלא אף בונה עצמיות חדשה ומהנדס לעצמך חיים לפי העדפותיך. ברוכים הבאים למאה ה-21, המאה של 'מי-ספייס' ו'סקונד לייף', המאה של 'בחר לך מציאות כטוב בעינייך'.

האסקפיזם הוא תוצר לוואי מר של תרבות הפנאי.

הבעיה, כמובן, היא שהבחירה לא מחייבת אף אחד חוץ ממך. אתה יכול לבחור שלא לחשוב על מה שמתרחש מעבר למסך המחשב, אתה יכול להשקיע את עצמך בזוטות ולהעמיד פנים ששום דבר אחר לא קיים, אתה יכול אפילו לטייל בעולם וירטואלי כדמות בעלת כנפיים, אבל זה כמובן לא ימנע מהקרקע להישמט מתחת לרגליך, אם תנסה לעוף בעולם האמיתי. פה בישראל, אנחנו יודעים את האמת הזו.

האסקפיזם הוא תוצר לוואי מר של תרבות הפנאי. בעידן שבו אנשים עמלו על פרנסתם מבוקר ועד ליל, בדורות שבו התעלמות מהמציאות הייתה מובילה אותך לא רק לבידוד חברתי אלא גם לגוויעה מרעב, אסקפיזם היה התנהגות אובדנית נדירה.

הטכנולוגיה המתקדמת שחררה את האנשים בעולם המערבי מהצורך לעבוד משחר ועד שקיעה. תרבות הפנאי צצה ועלתה עם הרדיו והטלוויזיה, הסרטים והמחשב. אין זה מקרה שז'אנר הפנטזיה התפתח לקראת סוף המאה ה-20, השנים המפוהקות שאחרי האידיאלים, כשנערי הפרחים התברגנו זה מכבר, בשנים של רווחה כלכלית שהמין האנושי טרם ידע כמוה, מלווה ברעידות אדמה חברתיות ושבירת כל המסוכמות הישנות. קהילות פינו דרך לאינדיבידואלים מסתגרים בתוך עצמם. משפחות בריאות הפכו מצוק איתן לאביזר מותרות. ספרות הפנטזיה פרחה באווירה הזו. היא הפנתה עורף למתרחש ופטפטה ברצינות על קוסמים וסוסי פלא, ארצות דמיוניות ועלילות גבורה בלתי אפשריות. יש לא מעט אנשים בעולם שמדפי הספרים שלהם גדושים אך ורק בכרכים מהז'אנר הזה.

מציאות ישראלית חזקה מכל

גם כאן, ישראל לא שותפה. הספרות הישראלית ידועה בריאליזם שלה. הספרות כאן עלולה להיות מרה ודוקרנית או פוסט-מודרנית, אך רק לעיתים נדירות מתירה לעצמה להרחיק לכת במחוזות הדמיון. גם משחקי התפקידים והעולמות הוירטואליים למיניהם קיימים כאן במידה פחותה. כן, בישראל אפשר למצוא הכל, אבל בדרך כלל רק בתור דוגמית. אפילו תרבות הספורט מתונה כאן יותר. אין בנו את הדבקות האמריקנית, להט הקודש שאופף את ארצות-הברית לפני הסופר-בול. אין לנו גם את הפנאטיות הבריטית, היכן שמגרשי כדורגל מלאים עד אפס מקום מדי שבוע באוהדים שלא נחים לרגע. גם מהאסקפיזם הזה אנחנו מציגים רק דוגמית, לא יותר.

ארון הישראליות מלא מדי במציאות נושכת ובועטת.

ארון הישראליות מלא מדי במציאות נושכת ובועטת, וזה משהו שצריך לברך עליו. אנחנו, שלפעמים חולמים על "לחיות בניו-זילנד, ולשמוע תותח רק ביום ההולדת של המלכה", מגלים שאחת לכמה זמן נקרע מסווה ה"נורמאליות" מעל פנינו ומוצא אותנו בעוד מלחמה, בעוד התקפת טרור. אנחנו, שנשיא מדינה ריבונית קורא בקול להשמדתנו וזוכה רק לקול ענות חלשה בתגובה. אנחנו, שכבר יודעים שניצחון לא מובן מאליו והארץ כולה עורף. אנחנו, שחיים כאן עם מציאות הקיום הקשה והניסית שהפכה אותנו לעם מעניין מאין כמוהו, מנסים לפעמים להיות אחרים, להרגיש "נורמאליים", מערביים. אבל להתמסר אל האסקפיזם אנחנו לא יכולים. קולו של קריין החדשות יחזיר אותנו מהר אל המציאות, או שאולי יעשה זאת טלפון מהאחות שבנה בצבא.

אסקפיזם לא היה מעולם מצב בריא. העובדה שהמונים נוטלים בו חלק, לא הופכת אותו לכזה. אנחנו ששומעים תותחים יותר מפעם בשנה, לא יכולים לטבוע בו באותה קלות של אלו החיים במדינות אחרות. אם האנושות החליטה לצעוד בשלווה אל ההתנוונות, לפחות לא נוכל ליטול חלק במצעד הזה.