ההומלסים של צרפת עשו את זה. אחרי חודש של מחאות, הם הצליחו להביא את הממשלה הצרפתית להכרזה שדיור הוא אחת מזכויות האדם הבסיסיות בצרפת, כמוהו כחינוך וטיפול רפואי. צרפת הסוציאליסטית לא כללה עד עתה את הזכות לקורת גג בין הזכויות שעל המדינה לספק לכל אזרח,אבל מאבק מחוסרי הבית הצליח להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי.

מאורע זה קרה לפני מספר שנים, אך המשמעות שלו רלוונטית תמיד.

הומלסים מצויים בכל מדינה בעולם, ונראה שכולנו השלמנו עם העובדה שיש אנשים שחוזרים הביתה ויש אנשים שאין להם בית לחזור אליו. אבל בצרפת החליטו לשנות את התפיסה הזו. ארגון בשם 'ילדי דון קישוט' פתח בקמפיין מסיבי למען מחוסרי הבית. הארגון הקים עשרות אוהלים לאורך תעלת סן מרטן - במרכז פריס - וקרא לתושבי פריס לישון בחוץ, בקור, לאות סולידאריות עם מחוסרי הבית. לא מעט תושבים נענו לקריאה, והצטרפו לתנועת האוהלים. הנושא לא ירד מהפרק ואילץ פוליטיקאים מכל המפלגות המרכזיות בצרפת להבטיח לסייע למחוסרי הבית.

הקמפיין נוהל בצורה מופתית מכל בחינה. בראש הארגון עמד שחקן ידוע וכריזמאטי, שיודע היטב איך למשוך תשומת לב תקשורתית ולוודא שהמדיה תציב את הקמפיין בראש החדשות. הוא הקים אוהלים להומלסים בשכונות יוקרתיות, פתח אתר אינטרנט מיוחד להרצת הקמפיין – וההצלחה לא אחרה לבוא. חודש אחד! זה כל מה שנדרש כדי להוריד את הפוליטיקאים על ברכיהם.

שינוי חברתי

מכל הסיפור הסוציאלי הזה, לכדה את תשומת ליבי ההזמנה לתושבי פריז הענוגים לנסות על בשרם את חייהם של חסרי הבית. כלומר, לא בדיוק ההזמנה עצמה, אלא העובדה שרבים נענו לה, נטשו את המיטות הנוחות ומערכת החימום בבית, כדי לקחת חלק במאבק שלא נוגע להם ישירות. עם כל הכבוד ליחסי הציבור המבריקים של 'ילדי דון קישוט', אין ספק שאותם אזרחים פריזאים תרמו במידה רבה להצלחה היוצאת מן הכלל של הקמפיין. בשנת בחירות, לא הזעם הצודק של שחקן, כריזמטי ככל שיהיה, הוא מה שיאלץ פוליטיקאים לפעול. הלחץ הציבורי הוא שמדיר שינה מעיניהם. ואם אזרחים מן השורה, שהם רוב המצביעים, מוכיחים שמאבק מחוסרי הבית חשוב להם, הנה נולדת זכות יסוד חדשה, הזכות לדיור.

אבל למה, באמת, הצטרפו צרפתים בעלי בתים למאבק?

ההיסטוריה מוכיחה שהמאבקים החברתיים המוצלחים הצטיינו בתמיכתם של אנשים שהמאבק לא נגע להם ישירות.

ההיסטוריה רוויה בתיעודים של מאבקים חברתיים, שחלקם הצליחו וחלקם כשלו. אם ניתן לסמן מוטיב מרכזי במאבקים המוצלחים, הם הצטיינו בתמיכתם של אנשים שהמאבק לא נגע להם ישירות. מאבק האפרו-האמריקנים לשוויון זכויות נהנה מתמיכה עצומה של ליבראלים לבנים, שלא סבלו מאפליה כלל ויכלו להיכנס לכל מועדון או מסעדה. מאבק הנשים לשוויון זכויות זכה גם הוא לתמיכה גברית. האמנציפציה של היהודים באירופה לעולם לא הייתה מתגשמת ללא הגיבוי העקבי מאנשי רוח ואינטלקטואלים גויים.

לא רק המהפכות הגדולות, מרעידות האדמה, תלויות בסולידאריות כזו. קחו לדוגמא את מאבקם של חולי סרטן המעי לפני תקופה לזכות במימון ממשלתי לתרופה מצילת חיים. מספר יואב הקמן, בן לחולת סרטן שהשתתף בשביתת הרעב: "אתה פתאום מגלה כמה טוב יש כאן, כמה יופי יש באנשים האלה שבאים כדי לתמוך מכל קצוות הארץ מבלי שקראת להם ומבלי שיהיה להם קשר ישיר אליך או אל המחלה. אנשים באו לכאן נושאים שלטים, מים קרים, קרח, גנרטור, כל כך הרבה מחשבה ותשומת לב הושקעה במה שהביאו שזה נוגע ללב. צריך לראות את ההתגייסות כדי להאמין."

אחדות והזדהות

טבעי שקבוצה מסוימת נאבקת על זכויותיה, דורשת לקבל שוויון, צדק, דיור, תרופות. האם טבעי באותה מידה שאנשים שאינם סובלים מהבעיה יביעו תמיכה והזדהות, יציעו עזרה מעשית ויסכימו לוותר על נוחותם למען המבקשים את זכויותיהם? מסתבר שאפילו בעולם האנוכי של היום אנחנו יודעים את חשיבות הסולידאריות. כל מאבק זקוק לרוח גבית מציבור נרחב שיזהה את חשיבות המאבק ויעזור ככל יכולתו. כמו בצרפת, הצלחת המאבק של חולי הסרטן נגרמה בזכות ההזדהות הציבורית הרחבה, לא בגלל סיפוריהם קורעי הלב של החולים.

הסולידאריות היא האנטי תזה לביטוי הרווח 'זב"שך'.

הסולידאריות היא האנטי תזה לביטוי הרווח 'זב"שך'. נכון, יש לי בית. נכון, זכויותיי אינן מופרות. נכון, אני בריא ושלם. עדיין, אנשים רבים מוצאים לנכון להפגין שותפות גורל עם אחיהם שאינם כה בני מזל. והסולידאריות הזו היא זו שמשיגה את התוצאות הטובות ביותר. אני ואתה נשנה את העולם, כי לבד אי אפשר.

לנו, היהודים, יש היסטוריה עשירה במיוחד של סולידאריות חברתית. הסופר האמריקני מארק טווין שיבח בתחילת המאה הקודמת את הדאגה לחלשים בקרב היהודים: "אם יהודי צריך לקבץ נדבות, בני עמו חוסכים לו את הצורך הזה. מוסדות הצדקה של היהודים... נותנים לכולנו דוגמא אישית." המסורת של 'ישראל ערבים זה בזה' שרדה בכל שנות הגלות ועד ימינו. הבעיה של הזולת היא גם הבעיה שלי. לא רק משום שאף אחד מאיתנו לא יודע מה ילד יום, לא רק משום שיום אחד כולנו יכולים, חלילה, למצוא את עצמנו בצד השני של המתרס. פשוט משום הערבות ההדדית שלנו, משום שזו כן הבעיה שלנו!

"אין כמעט קבצנים יהודים", קבע טווין, ובצדק. גם היום, למרות כל הקשיים הכלכליים והחברתיים, בישראל יותר קל לשאת עוני, פשוט משום שאחרים מוכנים לשאת בנטל – העוני הוא לא רק בעיה אישית. אבל הערבות צריכה להיות לא רק בתרומות: אכפתיות צריכה גם להתבטא בעמידה לצד אלו שנאבקים לחיים טובים יותר, לפעמים לסיכוי לחיים. המוכנות הציבורית לבוא ולהתפקד בין שורות המוחים היא זו שמכריעה מאבקים. וכמו תמיד בדמוקרטיה, כל קול קובע. כל תושב פריז שויתר על מיטתו החמה בליל חורף סגרירי תרם תרומה משמעותית לניצחון הקמפיין. כל אחד מאיתנו שמוכן לבוא ולהראות נוכחות, יכול לחולל את השינוי.

לפעמים נראה שהאנרגיה שלנו נחלשת, שאין לנו כוח למלחמות. צדק חברתי נשמע יותר כמו מושג אוטופי מאשר יעד ניתן להשגה. מאבקם של ההומלסים בצרפת הוא הוכחה נוספת שאין מקום לייאוש. סולידאריות - ערבות הדדית -  היא עדיין נשק מנצח!