טדי קולק נפטר בשבוע שעבר, והתקשורת הוציאה מהארכיון מטבעות לשון עתיקות שאין מרבים להשתמש בהן. "מגדולי האומה", "ראש עיר מיתולוגי", "גיבור", "דמות אגדית", "מונומנט", "סמל בינלאומי", ועד "בונה ירושלים."

"הוא היה מנהיג גדול, ציוני גדול, ובונה גדול", סיכם מאמר שהתפרסם בעיתון הארץ, וכאן טמונה התשובה למטר המילים המתמיהות הללו שכמעט שכחנו מקיומם. מנהיג? ציוני? מה זה?

מטבעות הלשון שטדי קולק זוכה בהן מוצאות מהארכיון לעיתים רחוקות, אבל אני זוכר לפחות פעמיים אחרות שבהן הן נשלפו אל האור: מותו של מזכ"ל ההסתדרות ההיסטורי, 'מאבות העבודה' יצחק בן אהרון, ופטירתו של השר המנוח יוסף בורג. בהודעות ובתגובות אחרי פטירתם הופיע גם צירוף המילים כבד-הראש: "דור הנפילים". קולק הוא עוד אחד שמשויך אוטומטית לאותו דור קסום.

ועם דור הנפילים שהולך וכלה, כשכל איש מחבריו זוכה למילות שבח והתרפקות נוסטלגית, אפשר לשמוע את הרקוויאם המתנגן ברקע עם מילים כמו 'ציוני גדול'. עם כל ציוני גדול שמת, מתה הציונות עוד מעט, ואולי אין זה אלא וידוא הריגתה, שהרי יו"ר הסוכנות היהודית אברהם בורג הכריז כבר מזמן שהציונות מתה ואיננה עוד.

בני אדם ופוליטיקאים מעולם לא היו מלאכים, אבל דור המנהיגים הנוכחי מצדיק את כל הגעגועים לאלו שהלכו, על כל מגרעותיהם.

ולפעמים לא קוראים לזה מוות, כי הקונוטציות קשות ומאיימות. מעדיפים את המילה 'משבר', משבר הציונות. והציונות נקלעה למשבר ענק כמעט מקום המדינה. הציונות הייתה חזקה, סוחפת ואנרגטית דיה כדי להביא להקמת המדינה, אבל מאז תש כוחה. דור הנפילים? הוא הדור שחלם ולחם ובנה, הדור שלא נולד ולא גדל במדינה. הדור שהגיע לבגרות כשחלקת אלוקים הקטנה שלו לא הייתה שלו. זה הדור שכמעט וכלה ואנחנו ממטירים עליו מטבעות לשון ציוריים ונאנחים בנוסטלגיה. היום כבר אין כאלו.

ואם טבע האדם לטעון תמיד שהעבר טוב מההווה ושתור הזהב תמיד חלף עם הרוח והלך לבלי שוב, עדיין הנוסטלגיה הזו מוצדקת. בני אדם ופוליטיקאים מעולם לא היו מלאכים, אבל דור המנהיגים הנוכחי מצדיק את כל הגעגועים לאלו שהלכו, על כל מגרעותיהם. בעידן שבו פרשיות שחיתות מתפרסמות חדשים לבקרים עם פרטים עסיסיים יותר ויותר, בעידן שרוב הציבור אדיש למנהיגיו או לועג להם במרירות, בעידן ש'פוליטיקאי' זאת מילת גנאי והכנסת מקום תועבה, בעידן כזה אנחנו זכאים להתענג על מטבעות הלשון הנדירים: ציוני גדול, מנהיג גדול. פעם ידענו מה פירוש המילים.

מנפילים לנפילה

מה קרה לנו שזמן מעט כל כך חלף מדור הנפילים שהקים את המדינה לדור הנוכחי שהקשר העיקרי שלו למדינה הוא קשר נוסח 'מדינת ישראל נגד פלוני'? ההיסטוריונית ברברה טוכמן כתבה על האבות המייסדים של ארצות הברית, שהמדובר היה בקבוצת אנשים יוצאת דופן בכישוריה ויכולותיה. אבל יותר משמונים שנה אחרי יסוד ארצות הברית, עדיין יכלה המדינה הזו להתפאר במנהיגים נוסח לינקולן. למה אצלנו היה המעבר מהיר כל כך, מדכא כל כך? למה התחיל משבר הציונות כמעט מהרגע שבן גוריון הצהיר: "אנחנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל"?

הציונות יכלה לחלום על המדינה כיעד, אבל לא להרחיק ראות מעבר לכך, ומהבחינה הזו היתה קיצרת ראות להפליא.

אמת, תחילה ניתן היה להדוף את תחושת המשבר. צלילי ההורה התנגנו בעליזות לזמן מה לפני שטבעו בצלילי הרקוויאם. המדינה החדשה הייתה צריכה לקלוט גלי עלייה אדירים, להילחם שוב ושוב על קיומה, לבנות תשתית מודרנית במזרח התיכון. כל מפעלי הענק הללו העסיקו את הישראלים ולא הותירו להם זמן להגג על גורל התנועה שהולידה את המדינה הזו. אבל עשור ועוד עשור חלפו, הציבור הישראלי הפך ברובו לציבור שנולד וגדל כאן, על אדמת ציון במדינה עצמאית. והירידה ההמונית, ההיסטוריונים הרוויזיוניסטים ואובדן הערכים היו כבר סימפטומים שלא ניתן להתכחש להם: המשבר גלוי וידוע לעיני כל, כפי שהיה כבר מזה זמן מה.

הציונות התעצבה במידה רבה בדיוקנו של מייסדה, בנימין זאב הרצל. האדם ששקל ברצינות להקים את המדינה היהודית באוגנדה ושחלם על מרכז תרבותי נוסח וינה ופריז בלב המזרח התיכון. הוא רצה פיתרון מפני האנטישמיות ורדיפת היהודים. הציונות יכלה לחלום על המדינה כיעד, אבל לא להרחיק ראות מעבר לכך. אחרי אלפיים שנות גלות, קשה היה לשער איך יראה העם שייוולד במדינה עצמאית. הציונות הייתה, מבחינה זאת, תנועה קיצרת ראות להפליא. הרצון לזכות במדינה עצמאית הפך להיות כל המצע הערכי שלה, ומשהייתה המדינה העצמאית, שעון החול הציוני התהפך.

עץ עם שורשים דלילים

לפני יותר מעשור כתב אריאל שרון ששגיאתה של הציונות הייתה בניתוקה מהיהדות. לאום בפני עצמו לא יכול להוות אידיאל מרומם כאשר המדינה היא כבר עובדה קיימת בשטח. לציונות המדינית של הרצל היו שורשים רדודים מדי. כמו חוזה המדינה עצמו, היא הייתה נטולת קשר ליהדות ששרדה את הפרעות והרדיפות, ובכך התרחקה מעברה והעמידה את העתיד כולו בסימן שאלה. השאיפה למדינה בעידן שהדגיש את הלאומיות וזכויות ההגדרה העצמית, הספיקה לגרום לצעירים כמו תיאודור קולק, הנער הווינאי, להצטרף לתנועת הנוער הציונית באוסטריה ולעלות לארץ לאחר נישואיו. מימושו של החלום הוא-הוא שרוקן מתוכן את התנועה שחוללה אותו. מה אחרי המדינה? כולנו יודעים היום שהמובלעת האירופאית שהרצל רצה לייסד לא נוצרה פה. האידיאל הסוציאליסטי של אמצע המאה גם הוא כלה בעשן הקפיטליזם. אלו ערכים נותרו לנו היום?

לאום בפני עצמו לא יכול להוות אידיאל מרומם כאשר המדינה היא כבר עובדה קיימת בשטח.

טדי קולק היה שייך לדור שהשתאה על מדינת ישראל. הדור שידע את החיים בלעדיה ויכול להמשיך כמעט בכוח האינרציה לפעול ולתרום למען המדינה. זו הסיבה לנוסטלגיה ולהדר המילים. הדור ההוא לא היה חף מטעויות ופגמים, אבל היה מסור לרעיון. להנחיל את הרוח הזו הלאה הוא לא הצליח, ולא באשמתו.

פעם חלמו על מדינה, אבל הנה המדינה והיא לא יכולה לגאול את העם היהודי מכל צרותיו. החידוש שבממלכתיות פג מזמן, והפטריוטיזם כבר יצא מהאופנה בכל העולם, כפי שהוכיח ראש הממשלה שהצהיר בפומבי באמריקה: "עייפנו מלהיות גיבורים."

הציונות ויתרה על הזכות לינוק מעבר מפואר, עשיר וגאה. היא לא רצתה קשר עם היהדות, עם הדבק שהחזיק יהודים כעם בפני עצמו גם שמדינה עצמאית לא הייתה אפילו חלום רחוק. היהדות שהוכיחה שהיא יכולה לייצר דור דעה אחר דור דעה לא הייתה מקור השראה להוגי הציונות. הציונות לא ניסתה להיות חלק מהיהדות המסורתית שהוכיחה את יכולת הישרדותה. הציונות המדינית הייתה אמורה להספיק לעם היהודי החדש בארצו הישנה-חדשה.

היא הספיקה כדי לייצר אנשים כמו טדי קולק. הדגלים בירושלים ירדו לראש התורן: עוד אחד מדור הנפילים של הציונות הולך לעולמו, והדור הזה לא העמיד לו יורשים. נגנו את הרקוויאם.