המצב החמור של לימודי המזרח-התיכון בקולג'ים בארה"ב הפך נושא לדאגה עבור רבים העוקבים אחר ההידרדרות במכוני המחקר האמריקניים. עלייתו, ברבע המאה האחרונה, של שדה-מחקר אקדמי אשר מטרתו ליצור דה-לגיטימציה לציונות ולמדינת ישראל אינה בגדר חדשות. אך מאמצים לעשות משהו בהקשר לכך ראויים בהחלט לאזכור.

עד כמה גרוע המצב? גרוע דיו עד כי קולג' "גראץ" (gratz), ארגון יהודי באזור פילדלפיה, סבר שראוי ליצור מכון חדש שיהווה תשובה אקדמית למחלקות ללימודי המזרח התיכון שהן למעשה חממות לדוברים אנטי-ציוניים. כאשר פעילים בדינר מקומי ניסו לגייס תמיכה לפרויקט זה, הם ציינו את ההטיה העקבית באקדמיה כנגד ישראל, הנובעת משיח אינטלקטואלי בקמפוסים ברחבי ארצות הברית, ולפיכך שיח זה ראוי לתגובה אקדמית מבוססת.

אך כיצד ייתכן שאנשים, אינטליגנטים לכאורה, הגיעו למסקנה שנוכחות יהודים במולדתם העתיקה וניסיונותיהם להגן על נוכחותם, הם הכרזת התקפה על ערבים?

כאמור אין צורך לשוב לקולג' כדי להבחין כיצד השיח בקרב האליטות ביחס לנושאים יהודיים משתנה לרעה. במקום זאת, ביקור במחזה בריטי מוערך, אשר החל לרוץ השבוע בתיאטרון ב"אוף-ברודוויי" בניו-יורק, נותן סימן לאיזה כיוון נושבת הרוח.

חייה של קדושה

המחזה "קוראים לי רייצ'ל קורי", הוא עיבוד למכתבים ולמכתבי הדואר האלקטרוני של חברת ארגון "הסולידריות הבינלאומית", קבוצה שהכריזה התנגדות לקיום ישראל ואשר חבריה פועלים לחפש דרכים למנוע מצה"ל מלפעול כנגד מטרות טרור.

קורי, אמריקנית בת 23 מאוורסט שבמדינת וושינגטון הייתה אחת מאותם "בינלאומיים" שהושתלו בעיר הגבול רפיח, בה ניסה צה"ל לאתר מנהרות אשר שמשו להעברת כלי נשק. באחד הניסיונות הישראליים להרוס מבנה שהגן על אחת המנהרות בין מצרים לעזה במרץ 2003, העמידה עצמה קורי בפני בולדוזר ישראלי, אך היא החליקה על ערמת אשפה, ונהרגה. צה"ל דבק בכך שמדובר היה בתאונה, אך שותפיה של קורי האשימו כי מדובר היה ברצח. כמו שאר המיתות שאירעו כתוצאה מהמלחמה הפלשתינית להרס ישראל – מדובר באובדן מיותר של חיים.

עבור פעילי השמאל חייה ומותה של קורי היוו חומר מושלם לעבודה שתוכננה כדי להמשיך את המטרה למענה הקריבה את חייה – דה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

אך עבור פעילי השמאל, כמו השחקן הבריטי הנחשב אלן ריקמן ('על תבונה ורגישות') והעורכת לשעבר של ה"גרדיאן", קת'רין וינר, חייה ומותה של קורי היוו חומר מושלם לעבודה שתוכננה כדי להמשיך את המטרה למענה הקריבה את חייה – דה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

אין צורך לבזבז זמן לדיון באיכותו האומנותית של המחזה. לבד מההלל שזכה לו בלונדון, המחזה של קורי הוא מופע יחיד של אישה (המדברת בשפה מליצית), נטול דרמה או משיכה ספרותית, אשר יכול להרדים את הקהל כשם שהוא יכול לשלוח אותו אל עבר הבריקאדות.

אך "קוראים לי רייצ'ל קורי" אינו רק תעמולה בלבד; הוא בעל מסר ברור: יצירת 'קדוש' חילוני, ולא סתם קדושה. המחזה מוצג בסגנון ביוגרפיה של חיי קדושים, אך מסוג מאוד מסוים – קורבן של עלילת דם יהודית.

החלק הראשון (הכמעט בלתי נגמר) של המחזה מוקדש לחייה של קורי בביתה בוושינגטון. הבנאליות של חייה ואבחנותיה אינן ללא מטרה. רייצ'ל קורי המוצגת בפנינו היא מעין גרסה ניו-אייג'ית לא-יהודייה של אנה פרנק. היא מתוארת כילדה אמריקנית רגישה אשר הלכה לעזה, שם החלה לתהות אודות ההומאניות של הישראלים אשר נלחמו בחבריה הפלשתינים. מבעד למבטה של קורי מצטיירת ישראל ככוח של רוע שמטרתו היחידה היא לאמלל פלשתינים-שוחרי-שלום.

בגרסא שלה, קבוצות הטרור בעזה הן בלתי נראות. ההחלטה הפלשתינית להתחיל באינתיפאדה, אשר יצרה את הלחימה בה חזתה, לא אירעה כלל. כל מה שהיא רואה הוא אוכלוסיה פלשתינית הנאבקת ב"דיכוי" הישראלי תוך איפוק והבלגה בסגנון רוחו של המהאטמה גאנדי.

מדינת ישראל, בה עוברת קורי במהרה בדרכה לרצועה, היא מעין חור שחור. למרות שהיא מתנערת מאנטישמיות, המדינה היהודית, עבורה ועבור יוצרי המחזה, היא בסך הכול הרחבה של הרוע במדיניות החוץ האמריקנית והכוח הצבאי. התגובה היחידה שלה לסימן חיים יהודי הוא כאשר היא מציינת שמעולם לא ראתה בעבר שימוש במגן דוד כסמל ל"קולוניאליזם". כאשר קורי נוטלת נקודת מבט אל הצד האחר, מותם של אלף יהודים בידי חבריה הבלתי אלימים לא ראוי לאזכור.

תגובתה לאי-מייל של אמה, השואלת אותה על האלימות הפלשתינית, משולהבת ונאמרת בשפה גבוהה. היא מצדיקה כל אופן פעולה שמאמצים הפלשתינים במלחמתם בישראלים. פיגועי התאבדות מקבלים "כשרות" מקורית מכיוון שהפלשתינים המתוקים שהיא פוגשת הם בעלי ערך– והישראלים חסרי הפנים אינם כאלה.

כוחו של השקר

לקראת סיום המחזה נשמע קטע אודיו בו טוען אחד מבעלי בריתה של קורי שהיא נהרגה במכוון. לאחר מכן הקהל זוכה לקטע מצולם בסגנון קולנוע ביתי של קורי כשהייתה בת 10, המאשר את התנגדותה לרעב העולמי, וזאת לפני שאורות הבמה כבים.

אנו יכולים ללעוג ליומרנות של יוצרי טראש יבבני, אך תהייה זו טעות להפחית בעוצמת השקר. ישנה מסורת של שימוש בתיאטרון לצורך בימה פוליטית בריונית, וניתן לדמיין בנקל שלבליל שכזה יהיו חיי מדף ארוכים. כאשר הוא יעבור בפרובינציות ובקולג'ים, חברים נאיביים ולא מודעים בקהל יתאבלו מחדש על מותה של רייצ'ל הקטנה, היונה התמה, מידיהם של היהודים החמדניים.

אלן ריקמן וקתרין ויינר - וכל אלו שהריעו ליצירתם – רוצים שתאמינו כי רייצ'ל קורי מתה בשל 'חטאי' אמריקה במזרח התיכון. אך אם תאמינו בכך, וזהו אינו מאמץ קשה לחשיבה, כמו שמסתבר שקורי חשבה - יהודי ישראל ראויים למות גם כן.

כפי שציין הסופר תום גרוס כשהמחזה עלה לבמה, רצוי שיחצ"ניו, כמו קורי, יטלו את הזמן כדי ללמוד על נשים ואימהות יהודיות רבות, שנטבחו בידי פלשתינים בשם הג'יאהד, שקורי תמכה בו.

אך מה שעושה את המחזה "קוראים לי רייצ'ל קורי" ראוי לאזכור הוא, שהנחת-היסוד בדבר המעילה באמון הישראלי לעומת היות הפלשתינים קורבנות, מוצגת בהרבה חדרי לימוד אמריקניים. אלו השאננים הסבורים כי בסופו של דבר כולם יודעים את האמת לגבי מה שקורה במזרח התיכון, צריכים לשוטט בתיאטראות בניו-יורק, שם המחזה יוצג עד סוף השנה, ולבקר בכל קמפוס בו הכו שורש סטודנטים ללימודי המזרח התיכון.

*המאמר פורסם לראשונה ב-Jewish world review ומובא כאן לראשונה בעברית באדיבות המחבר ואתר אומדיה.