לפני מספר ימים זה קרה שוב. דוגמנית מתה מכשל לבבי שנגרם מתת-משקל. לא, היא לא עבדה בחינם למען חברות האופנה ובהחלט היה לה מספיק כסף לממן לעצמה ארוחות מזינות. ובכל זאת היא היתמרה לגובה של 1.74 ושקלה ארבעים קילו. היא הייתה אנורקטית לכל דבר, ובמקרה שלה המחלה הייתה קטלנית.

"היא אכלה ממש מעט, רק עגבניות ותפוחים", הסביר קרוב משפחה.

הידיעה הייתה עולה לכותרות בכל מקרה, אבל היא זכתה לתשומת לב מיוחדת משום שזה מקרה שני תוך זמן קצר של דוגמנית שמתה, פשוט, מהרעבה עצמית. טענות על משקל נמוך מדי של דוגמניות הן לא דבר חדש. מה שחדש הוא היחס המספרי של אלו הסובלות מהפרעות אכילה, והעובדה שהעולם שם לב סוף-סוף שמגזיני אופנה לא מציגים נשים רזות, אלא נשים חולות. במי האשמה? כל גורם מטיל את הכדור למגרש אחר. הסוכנים אומרים שמעצבי האופנה מעדיפים בני אדם שנראים הכי קרוב שאפשר לקולבים. מעצבי האופנה אומרים שהסוכנים לא ממלאים את תפקידם ולא דואגים שהקליינטיות שלהן תאכלנה כמו שצריך. לצופים מהצד בדימוי גוף מעוות שנוצר בשנים האחרונות, לא ממש אכפת מי האחראי הישיר. בתצוגת אופנה במדריד לפני כחודש, דוגמניות שלא שקלו את המינימום הנדרש לבריאותן לפי הקריטריונים של ארגון הבריאות העולמי, לא הורשו לצעוד על המסלול. אבל מדריד יוצאת דופן מהבחינה הזו: רוב מארגני תצוגות האופנה טוענים בתוקף שזה לא עניינם לדאוג למשקל הקולבים האנושיים שלהם.

אידיאל היופי המעוות שהדוגמניות החולות משדרות עובר במידה גדולה והולכת לנשים, ובמיוחד לנערות וילדות.

הדאגה העולמית, כמובן, לא נובעת רק מחשש לגורלן של הדוגמניות. הדאגה היא שאידיאל היופי שהן משדרות עובר במידה גדולה והולכת לנשים, ובמיוחד לנערות וילדות, שמאמינות באמת שיופי פירושו עצמות בולטות ומראה של פליטה מזת רעב. הסברים על בריאות, הצורך בתזונה נכונה כדי להבטיח גדילה תקינה, או מידע על הפרעות האכילה של הנשים הזוהרות בטלוויזיה, לא יגברו על המסר הסמוי שכלי התקשורות מעבירים אלינו כל הזמן. כך שומעים על ילדות בכיתה ב' שסופרות קלוריות באדיקות, ועל שכבות גיל שלמות שעושות דיאטה, ולא משנה כמה הן רזות.

חלק מהקוראים ודאי נחשפו בזמן האחרון לשלטי החוצות של דאב, שמקדמת רפורמה בדימוי היופי שלנו. המודעות הללו אינן מיוחדות לישראל: הן חלק מקמפיין עולמי. כחלק מהקמפיין, החברה ערכה מחקר מקיף בעשר מדינות מייצגות בעולם, מקנדה ועד ערב הסעודית. התוצאות היו, אם לא לגמרי מפתיעות, עדיין לא נעימות. מסתבר ש-90% מהנשים בגילאי 15-64 היו רוצות לשנות משהו בהופעה שלהן, בדרך כלל את המשקל. אבל הרצון לשנות לא נשאר בבחינת משאלה פסיבית שלא משפיעה על החיים היומיומיים: 67% מהנשים בגיל הזה דיווחו שהן נמנעות לעיתים מללכת לבית הספר, לבקר אצל הרופא או אפילו סתם מלהביע את דעתן, רק משום שהן מרגישות רע עם המראה שלהן.

התבונה המיוחדת בקמפיין של דאב היא, שהוא אינו מצטט את האמיתות המוכרות על חשיבות תזונה נכונה או על שקר היופי. במקום זה, הוא מראה את המניפולציות שבהן משתמשים כדי לגרום לנו להאמין ביופי מושלם וסימטרי. בסרטונים מיוחדים אפשר לראות איך אישה עוברת טיפול אוברול כדי להתאים לצילום פרסומות, ואז נלקחת תמונתה לשיפוץ במחשב – הצוואר מוארך, הכתפיים מונמכות, המצח מוגבה, העניים מוגדלות והשפתיים מעובות. היופי שלא מהעולם הזה הוא אכן לא מהעולם הזה, אלא ממחשבו של הגרפיקאי. בהצעות השונות שלהם לעבודה עם בנות הנעורים, כלול הרעיון לגזור לאורך תמונת ראש בגודל טבעי מתוך פרסומת ולתת לבנות להשוות אותה לתווי הפנים שלהן. כך ניתן להבחין בקלות שהפרופורציות בתמונה מעוותות לחלוטין.

הסבתות שלנו אולי היו לא-משוחררות, אבל יתכן מאד שהיו מאושרות מאיתנו.

הסופרת נעמי וולף כתבה לפני יותר מעשר שנים את הספר 'מיתוס היופי', שהאמיתות שבו הולכות ומתבהרות עם חלוף הזמן. לא רק נערות, היא טוענת, אלא גם נשים מבוגרות אינן חסינות לשטיפת המוח של התקשורת. כולנו נחשפים מדי יום לתמונות רבות לאין ספור שמייצגות יופי שהושג על ידי ניתוחים פלסטיים, או אורח חיים לא בריא או תוכנות גראפיות. היא מבקרת בספרה את תעשיית הזוהר, היופי והרזון. ארגוני הנשים מתגאים בכך שבעשורים האחרונים רכשו הנשים זכויות שמעולם לא היו להן, אבל בעשורים האחרונים אחוז הלוקות בהפרעות האכילה הרקיע שחקים, וניתוחים קוסמטיים הם הענף הרפואי שנהנה מהצמיחה הגדולה ביותר. בשכונות עשירות מסוימות בארצות הברית, המתנה המקובלת לנערה בגיל חמש עשרה היא אף חדש.

הסבתות שלנו אולי היו לא-משוחררות, אבל יתכן מאד שהיו מאושרות מאיתנו. בדורן לא התפרסמה שורה של מחקרים שמצביעה על כך שלהמוני נשים מצליחות וקרייריסטיות יש חיים נסתרים של חוסר תפקוד ורגשות נחיתות, עיסוק אובססיבי במראה שלהן ופחד עצום מזקנה. איך זה יכול להיות אחרת, אם המחקר של דאב מגלה שרק 2% מהנשים בעולם מחשיבות את עצמן ליפות, ושמחצית – מחצית! מנשות העולם, שונאות את הגוף שלהן?

נדמה שמאז שהיוונים קידשו את אידיאל היופי, לא היה דור שתפיסת היופי שלו הייתה כה מעוותת. דור שבו נשים שאמורות לייצג יופי חולות לעיתים עד כדי מוות, ואחרות מייצגות את היופי רק אחרי התמסרות לאזמלי המנתחים. אולי תצוגת האופנה במדריד והקמפיין של דאב הם הסימן שסוף סוף הבנו שחייבים לעצור את הטירוף.

אולי הנתון המנחם היחיד במחקר של דאב הוא זה שקובע כי לדוגמא האישית של האם יש השפעה ישירה על דימוי הגוף של הבת. כולנו צריכים להתמודד עם שטיפת המוח התקשורתית, אבל בגיל ההתבגרות ההתמודדות הזו קשה יותר מכל. חיזוקים חיוביים חשובים לאין ערוך. "אנחנו חייבים לומר לבנות שלנו שהן יפות", כתבה פעם הרבנית יוגנרייס. אולי כך נציל אותן מנפילה למלכודת שתעשיה אכזרית טומנת להן.

*המאמר הראשי בשבוע הבא יעסוק בנושא האנורקסיה, מנקודת מבטו של אב שבתו חלתה.