רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

עשה זאת עכשיו!

י״ד במרחשוון ה׳תשס״ז י״ד במרחשוון ה׳תשס״ז 05/11/2006 | מאת Tzvi

כי לא תמיד זוכים להזדמנות שנייה.

היה זה חודש יוני. עבדתי קשה מאוד במשך מספר חודשים, וזה עתה הצלחתי לסיים בהצלחה עיסקה גדולה מאוד. גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית, הייתי זקוק לחופשה.

שלחו לי הצעה באימייל – טיול לישראל, עם מרצים שמעולם לא שמעתי בעבר ולמקומות שמעולם לא הייתי בהם קודם לכן. זה היה מושלם, ואשתי הסכימה ברוחב לב. היה זה פחות או יותר הרגע האחרון, והטיסה היחידה שהצלחתי להשיג הייתה לוס אנג'לס - ניו יורק - לונדון - ישראל. מוציא את הנשמה, אבל שווה את זה.

ביום ראשון שלפני הטיול, עשיתי "על האש" בחצר שלנו, והתקשרתי לאבא שלי בסלולארי. הוריי שהתגוררו בדאלאס, עמדו לטוס לניו-יורק לבר-מצווה באותו סופשבוע שבו עמדתי לטוס דרך ניו-יורק, אז חשבתי שיכול להיות נחמד לנסות להיפגש.

סיפרתי לאבא שלי על הטיול, והוא התעניין בכל פרט ופרט. "וו'או, זה נשמע נהדר. הלוואי שהייתי יכול לנסוע שוב לישראל." ואני, בהברקה רגעית, התפרצתי, לפני שיכולתי לחשוב ברצינות על כל הסיבות שיעצרו אותי: "למה שלא תבוא איתי?"

הוא היה המום (אני הייתי המום).

"ממילא תהיה בניו-יורק", המשכתי, "אז תביא עוד שתי חולצות להחלפה, ואת הדרכון שלך".

אבא הציג את הקלף החסר. "הכסף – זה יקר מדי".

בטח זה קרה בגלל שישבתי בשמש, או אולי בגלל חצי פחית הבירה ששתיתי, אבל הדבר הבא שהפה שלי אמר היה: "הכל עליי. יש לי חדר לבד, ואתה יכול להיות יחד אתי".

מתוך בלבול, אבא שלי אמר: "תן לי לדבר עם אמא, אני אחזור אליך". חמש דקות אחר כך, הטלפון צלצל – "אני בא".

נשמתי עמוק. מה שהיה אמור להיות מנוחה מעבודה, הפך לטיול של אב-בן.

נשמתי עמוק. מה שהיה אמור להיות מנוחה מעבודה, הפך לטיול של אב-בן. הרמתי טלפון, ותוך עשר דקות וקפיצה משמעותית בחשבון האשראי - הוא קיבל מקום לידי במטוס ומקום בטיול.

לפני שהספקתי לקלוט את הכל, כבר הייתי בדרך לניו-יורק כדי לפגוש את אבא שלי. היו לי רגשות מעורבים – התרגשות מהטיול, אבל גם חשש מהחבר שלי למסע.

אבא ואני היינו קרובים, אבל לא חיינו באותה עיר במשך שנים רבות. שמונה ימים יחד, בלי אף חבר משפחה נוסף... מעולם, כמיטב זכרוני, לא ביליתי כל כך הרבה זמן לבד עם אבא שלי.

מנסה להחזיק מעמד

עמדתי מחכה בשער, קראתי עיתון, ואז חשתי ביד מונחת על הכתף שלי. הרמתי מבט, ראיתי פנים מחייכות, וכל החששות נמוגו. בהחלטות רבות שאנחנו עושים, אנחנו רואים את הבעד והנגד; בהחלטה הזאת היה רק בעד, שום נגד.

שתי טיסות אחר-כך פלוס נסיעה ארוכה במונית, והיינו בירושלים. הייתי צריך להתקשר הביתה ולמשרד; אבא שלי (ואני אמור להיות הדתי במשפחה) רצה לצאת מיד לכותל כדי להצטלם. אני הייתי זקוק לשינה; הוא היה מוכרח לראות את העיר. מי בדיוק המבוגר בינינו?

וככה זה היה כל השבוע, כלום לא הספיק לו. נראה היה כאילו הוא רוצה לקחת מלוא חופניים מהארץ הביתה יחד אתו. מכל מי שפגשנו ומכל מה שראינו, הוא רצה עוד. בכל ארוחה הוא היה יושב ליד שולחן אחר עם אנשים שונים מהקבוצה שלנו. הוא היה האדם הכי פופולארי שם.

קשה להסביר כמה הזמן שבילינו יחד היה מיוחד. האפשרות לראות איך אבא שלי נלהב מדבר כל כך מרכזי באישיות שלי ובחיי, והאפשרות לעשות את זה יחד – היו מנקודות השיא בחיי.

בליל שבת התלבשנו ויצאנו לכותל. בפעם הראשונה בחיי שרתי 'לכה דודי' עם אבא שלי ומאה בחורי ישיבה. וחשבתי, אם ירצה ה', אולי הבנים שלי ייקחו אותי לכאן באחד הימים.

בתוך זמן שחלף כהרף עין, היינו במטוס בדרך חזרה. ישראל – לונדון – ניו-יורק. בנמל התעופה של ניו-יורק נפרדנו, הוא לדאלאס, אני בחזרה ללוס-אנג'לס. כשהתחבקנו כדי להיפרד, ידענו שעשינו יחד דבר מיוחד. משהו לא מתוכנן, שלא חשבנו עליו מראש, אבל יצא נהדר.

אבא הזכיר לי את הטיול הרבה פעמים במשך הקיץ. הוא שלח לי העתקים של התמונות שלו. הנה אנחנו בתל-אביב, צופים על הים התיכון ומחייכים יחד. זיכרונות לכל החיים.

בספטמבר, לקה אבי בזיהום של סטרפטוקוקוס. הרופא לא ידע למה, אבל היה צורך בטיפול של פניצילין במשך חודשים כדי לרפא אותו. הוא חזר הביתה זקן יותר, אבל נחוש להתאושש.

שבועיים לאחר ששב הביתה, הותר לו לשוב ולהתעמל. בבוקר הראשון שבו חזר למכשיר ההליכה שלו הוא נפטר, ככל הנראה מהתקף לב.

אני מתגעגע אליו נורא. אני מתגעגע אליו 3 פעמים ביום כשאני אומר עליו קדיש. אני מתגעגע אליו ברגעים שונים, שבהם הייתי אמור לעבוד, או להתרכז בנהיגה. אבל אני מתנחם בכך שהוא חי חיים ארוכים ומלאים, ולמרות שנותרו עוד הרבה דברים שרצה להגשים, הוא הצליח להגשים הרבה.

אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי קופץ עם השאלה "למה שלא תבוא איתי?" - אילו הייתי עוצר לחשוב כמה יכול לעלות טיול כזה. אילו הייתי עוצר אפילו רגע כדי לחשוב "האם אני באמת רוצה להכביד על עצמי עם אבא שלי?" – הייתה אובדת אחת ההזדמנויות הנהדרות ביותר בחיי.

לפעמים, עדיף לא לחשוב. לפעמים צריך פשוט להגיד "בוא נעשה את זה עכשיו" כי יתכן שלעולם לא נזכה להזדמנות שנייה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן