ביום כיפור בית הכנסת שייך לכולם, וכולם שייכים אליו. מדי שנה אני נוהג להביט סביבי ולראות את עם ישראל בשלל גווניו: כיפות שיושבות מעשה שיגרה על הקודקוד וכיפות מוצמדות בסיכה, קפליהן מעידים שזה עתה נשלפו מהמגירה. אנשים עטורי זקן ופאות עומדים לצד אנשים ששערם אסוף לזנב סוס, וכולם מביטים בסידורי התפילה. בעזרת הנשים מסתופפות נשים עטויות שביס ונערות שחיטטו שעות בארון הבגדים כדי למצוא מלבוש הולם. רבים מבאי בתי הכנסיות לא פקדו אותם מאז יום הכיפורים הקודם, אבל עכשיו זה היום של כולם.

סקרים שנערכים מידי שנה מוכיחים שרוב הציבור צם ביום כיפור. דתיים, ודאי שצמים. אבל מיד עולה השאלה, מה מניע אנשים לא-מסורתיים לצום ביום הכיפורים? מה הם מחפשים בבית הכנסת, אותו אינם פוקדים בשאר ימות השנה?

ובכל זאת, במדינת ישראל זוכה יום כיפור ליחס מיוחד, שאף חג או מועד אחר לא נהנה ממנו. התחבורה שובתת, הרדיו והטלוויזיה חדלים מלשדר. ובתוך הדממה הייחודית הזו, כמעט כולם מכבדים את קדושת החג. תמוה? אולי, אבל התופעה הזו גם נלקחת כמובנת מאליה. בויקיפדיה, אנציקלופדית הרשת הענקית, תחת הגדרת 'מיהו חילוני' כתוב: "חילוניים יכולים להיות אתאיסטים, אגנוסטיים... קו הגבול אינו חד וברור – רבים מאלה הרואים עצמם חילוניים בישראל... מקיימים פה ושם מצוות מסוימות, כגון הליכה לבית הכנסת ביום הכיפורים".

אבל למה? למה אנשים שלא שומרים שבת, שומרים ביראת כבוד את קדושת יום הכיפורים? למה בחורים עם קוקו מגיעים לבית הכנסת ומנסים לעקוב אחרי התפילה? למה הישראלים, המכורים לכלי תקשורת, מוכנים להתנתק מהם בזמן הצום, גם אם הם מצהירים על עצמם: "אנחנו בכלל לא דתיים?"

יש משהו ביום כיפור שמדבר אל הלב. משהו שעוצר אותנו בדרך אל המקרר.

כי יש משהו ביום כיפור שמדבר אל הלב. משהו שעוצר אותנו בדרך אל המקרר. משהו שאומר כי הצום והתפילה הם הדבר הנכון, גם אם בימים רגילים אנו חושבים שיהדות ואנחנו לא ממש מסתדרים.

"לדעתי לפחות, כל הקטע של יום כיפור זה קודם כל פשוט לשבת עם עצמך" מסביר דני בפורום ישראלי גדול. "בלי שיהיה שום גירוי מהסביבה (טלוויזיה\משחקים\מחשב) כך שתוכל לשקוע בעצמך ולעשות חשבון נפש בלי להטריד את הראש בדברים אחרים. אצלי לפחות זה עובד. עניין הצום עוזר בשקיעה בתודעה העצמית וגם העינוי העצמי, שנועד כדי לסבול על מנת לכפר על החטאים. כשיוצאים מיום כיפור, יוצאים לשנה חדשה שבה אולי נמנע את הטעויות של שנה שעברה. כן יהי רצון ונאמר אמן."

"צום מסמל תקופה של ניתוק מהעולם החומרי, הרהור בפילוסופיה ובדברים חשובים באמת, ולא בדברים כמו כמה כסף יש לי וכמה בא לי פיצה וכאלה", אומר עופר, נער חילוני שמקפיד לצום מידי יום כיפור.

"אני אצום ואולי גם אלך לבית הכנסת", מצהיר יאיר. "אני לא דתי או משהו, פשוט מסורת" והוא מתייחס גם לתופעה המוכרת של ילדים שמנצלים את החג לרכיבת אופניים: "כשמתבגרים אז מבינים שאופניים ושאר ה'ירקות' של יום-כיפור זה ממש לא לעניין".

"אני לא דתי, אבל מכבד את הדת ומאמין בהשם", כותב מישהו בפשטות. "בקיצור, אני צם ומתפלל".

השורש של כולנו

כולנו, דתיים או חילוניים, יודעים שלא תמיד אנחנו מתנהגים כשורה. כולנו יודעים שחיינו זרועים בטעויות עליהם אנחנו מתחרטים בכל לב. כולנו צריכים יום בשנה שמוקדש כולו למחילה וכפרה. ולאוכל אין מקום ביום שבו אנחנו עושים חשבון נפש של שנה שלמה.

לא שהפילוסופיה מאחורי הצום מנחה את כולם. יש מי שצם בגלל המסורת. דורות של יהודים לפנינו שמרו באדיקות את יום הכיפורים. המעט שדורנו יכול לעשות הוא לא לשבור את השרשרת הזו. להמשיך הלאה עם היום המיוחד שרק לנו יש.

כך מרגישה הגולשת שכתבה: "אני ואישי צמים כל שנה וכן גם ילדיי, 15, 13 ,12 עושים את זה מכל הלב, מתוך מסורת. אנחנו לא דתיים, אבל לדעתי זו מסורת שעוברת מאב לבן. אנחנו עם נבחר, והחגים שלנו מיוחדים וייחודיים, לכן אני חושבת שילדים שגדלים בבית שאין בו מסורת, לא יודעים מה הם מפסידים".

אמנם חגי ישראל זוכים להיחגג גם על ידי אנשים לא דתיים, אבל אין 'קרבן' מיוחד או מאמץ עילאי באכילת תפוח בדבש, או אפילו מצה. לעומת זאת, יום כיפור דורש מאמץ. הצום ביום כיפור הוא לא רק פולקלוריסטי. בין אם אנו עוצרים לחטט בנבכי נפשנו ובין אם אנו מרגישים חלק מהמסורת, הצום הוא הודאה בחשיבות שאנחנו מיחסים ליום הכיפורים. נכון, לא כולנו בארץ שומרים תורה ומצוות. אבל היום הקדוש ביותר במסורת היהודית זוכה עדיין לכבוד.

"לשבת עם עצמך ולעשות חשבון נפש", "צום מסמל ניתוק מהעולם החומרי", "זו מסורת שעוברת מאב לבן" – רעיונות יהודיים כל כך מצוטטים על ידי 'לא דתיים' כהסבר לחשיבות שהם מיחסים ליום כיפור. לא דתיים? אולי. אבל צורת החשיבה היהודית מוטבעת כנראה בנפשות כולנו.