אירופה מצטמקת, אמריקה נאבקת להישאר מה שהיא, וישראל מובילה בגדול את העולם המערבי. נשמע הזוי? לא מדובר בסרט מדע בדיוני של תסריטאי עם דמיון פורה במיוחד, אלא בסטטיסטיקה פשוטה ולא שנויה במחלוקת של שיעורי הלידה. בישראל שיעורי הלידה הממוצעים עומדים כיום על 2.84, מה שמסמן ירידה נוספת בהם. אבל במגזר היהודי השיעור יציב כבר כעשור ונע לו בעדנה בין 2.7 ל-2.8. חלקיקי ילדים יש רק בסטטיסטיקה, כך שהמסקנה בשפת בני אדם היא שלרוב המשפחות יש בין שניים לשלושה ילדים. בשפת הדמוגרפים, פירוש הנתונים הוא שאנחנו יולדים מספיק כדי להחליף את האוכלוסייה, אפילו עם קצת עודף. השיעור הסטטיסטי הדרוש כדי להבטיח שמספר הלידות ישמור על גודל האוכלוסייה הנוכחי הוא 2.1 לאישה. ובעולם המערבי, מעט מאד מדינות עומדות ביעד הזה.

אירופה המערבית החליטה כבר מזמן שילדים הם מצרך שלא בריא להחזיק בכמויות גדולות. באיטליה, דנמרק וספרד, אישה ממוצעת יולדת 1.4 פעמים. (סטטיסטיקה מאפשרת לבצע מעשי פלא כאלו). צרפת ואירלנד יכולות להתפאר בנתונים המעודדים ביותר באזור: 1.8 לידות. לא פלא שהממשלות מודאגות. זה עניין של שנים לפני שיותר בתי אבות מבתי ספר ימלאו את הארצות האלו, והתחזית של מעט צעירים הנאלצים לטפל במיליוני קשישים שתוחלת חייהם רק הולכת וגדלה, מככבת בסיוטיהם של לא מעט מאנשי האיחוד האירופי.

התחזית של מעט צעירים הנאלצים לטפל במיליוני קשישים שתוחלת חייהם רק הולכת וגדלה, מככבת בסיוטיהם של לא מעט מאנשי האיחוד האירופי.

אמריקה לא מצליחה הרבה יותר. במידה שאוכלוסייתה לא עומדת תחת סכנת התכווצות מיידית, היא חייבת תודה למהגרים ולאוכלוסיות אתניות עניות שעדיין מאמינות בילדים. ממוצע הלידות עומד שם על 2 לאישה, מעט מתחת למספר הדרוש כדי לשמר את גודל האוכלוסייה הנוכחי. נשים לבנות יולדות פחות ופחות, והיהודיות האמריקאיות אינן יוצאות דופן בכך: מספר הלידות הממוצע של יהודיה אמריקאית עומד על 1.84.

לכאורה, אנחנו באמת יכולים להיות גאים. אלופי עולם היננו. אבל בשאלות של אליפות, תמיד צריך לבדוק באיזו ליגה משחקים. בליגת הלידות, המדינות המפותחות הן יריבות ברמה נמוכה. באמת, נחמד ששיעור הלידות הממוצע עומד על 0.74 יותר מהמינימום הדרוש כדי להמשיך להתקיים בגודלנו הנוכחי, אבל מה רע בלגדול קצת? היו ימים שבן-גוריון העניק פרס לאימהות שילדו עשרה ילדים. איפה הימים הללו, ולמה היום משפחה עם שלושה ילדים נחשבת למשפחה גדולה? האם בגלל שאנחנו משווים את עצמנו לאיטליה, או אפילו לצרפת? ואם מדברים על איטליה וצרפת, האם העולם המערבי יצא מדעתו? עם כל הדיבורים על התפוצצות אוכלוסיה קרבה, איך יכולות מדינות מעוטות אוכלוסין כמו דנמרק להניח לשיעורי הלידה לרדת אל מתחת לקו האדום? ולמה, בכלל, עומד מספר ילדים ממוצע במדינות מערביות על פחות משניים? מה רע בשני ילדים? רשימה ארוכה של סימני שאלה.

ילדים? לא תודה!

לפני כל הטיעונים הכלכליים והחברתיים, צריך לומר את האמת המתחבאת מעל הכל: החברה המודרנית איבדה את הערכתה לילדים. אם פעם אישה שילדה ילדים רבים, זכתה לכבוד, היום מביטים עליה בתמיהה. אם פעם אב התגאה בילדיו הרבים, היום הוא מעדיף להתגאות בילד אחד מוצלח. אם הויקטוריאניים טענו :"ילדים צריכים להיראות ולא להישמע", היום הצייטגייסט מכתיב: "ילדים גם לא צריכים להיראות יותר מדי"... והדרך הבטוחה לכך היא שהם פשוט לא יהיו. לא הרבה מהם, בכל אופן.

לא שכולם אומרים זאת בגלוי. חלק טוענים: "למה להביא ילדים לעולם אכזר שכזה" וממשיכים לרוץ לעיסוקיהם בעולם האכזר, שממנו, למרבה הפלא, הם מפיקים לא מעט הנאה. חלק מצטטים אי אפשרות לספק לילדים את כל צרכיהם, כאילו שכולנו גדלנו כשכל מאוויינו מוגשים לנו על מגש של כסף.

אבל, יש מי שמצהיר בגלוי על כוונותיו ועמדותיו, ויש לכבד לפחות את התפטרותו ממסכת הצביעות. ארגון בינלאומי לזוגות בלי ילדים, No Kidding מספר בהצהרת הכוונות שלו על "גבר שאמר שהוא לא יכול להצטרף לארגון שלנו, המיועד לזוגות ללא ילדים, אבל הלוואי והיה מתאים להגדרה הזו". בעקבות כך, מגיע סיפורו הנוגע ללב של האיש, שלא באמת רצה ילדים. אבל אשתו רצתה, והוא בטובו נכנע לה. לא שחלילה גדוד פעוטות מסתובב בביתם: ילד אחד להם, אחד יותר מדי. מאז שהוא נולד, שופך המספר את ליבו, הפכו חייהם לגיהינום עלי אדמות. אין להם זמן לעצמם. יש להם פחות כסף לעצמם. הילד כל הזמן מסתבך בצרות, וחיי הנישואים שלהם תלויים על בלימה. לפיכך הוא מעודד את הארגון בשליחות הקודש שלו, למנוע מאנשים אחרים ליפול אל המלכודת אליה נפל הוא.

מלכודת.

זו המילה שהארגון מצטט בלי להסתייג ממנה. חשבתם שילדים זה שמחה? אושר? המשכיות? טעות. ילדים זה מלכודת.

הסיפורים האישיים של חברי הארגון בהחלט מאלפים. מספרת אישה אחת: "מעולם לא רציתי ילדים. אף פעם לא חשתי את הדחף להביא ילדים לעולם, במיוחד משום שאני רואה אותם כמשהו שייקח ממני את החופש שאני נהנית ממנו עכשיו, כשאני חופשייה מילדים".

בהמשך היא מסבירה שהיא לאו דווקא שונאת ילדים: "ילדים בגיל בית ספר הם בהחלט כיף, בתנאי שהם נקיים ומתנהגים יפה", אבל: "יש לי שבעה חתולים, שהם משפחתי הקרובה". יש לקוות שהחתולים כולם נקיים ומתנהגים יפה, אחרת גורלם לא ישפר עליהם, כמובן. מזל שההורים שלנו הסכימו לטפל בנו גם כשלא היינו נקיים ונחמדים במיוחד. חשבתם שזה מובן מאליו? תחשבו שוב. הם הרי יכלו לגדל חתולים, במקום.

אפשר לדבר על התפוצצות אוכלוסיה צפויה ועל מיליוני ילדים מיותרים עד הצטרדות, אבל האמת היא שהאירופאים והאמריקנים המבוססים בוחרים שלא להביא ילדים לעולם לא מתוך דאגה לגורלו של כדור הארץ. לא כל מי שמרגיש קדוש מעונה כי יש לו ילד אחד לגדל הוא חבר בארגוני הירוקים. המערב הפך את האינדיבידואליזם לדת, והסגידה לעצמי היא הצו הראשון של הדת הזו. זמן לעצמי, כסף לעצמי, לא להיות כבולים. ילדים לא משתלבים יפה בתיאוריה הזו.

לא שבמדינות המפותחות נמנעים לגמרי מלהביא ילדים בגלל אגואיזם, אבל הם בהחלט מגבילים את המספר. תכנון משפחה, קוראים לזה. וגם אם הטענה היא שהתכנון הוא לטובת הילדים, האינטרסים של ההורים הם אלו שנלקחים בחשבון. אם השאלה היא כלכלית גרידא, איך ייתכן שלא לכל העשירון העליון בכל ארץ מערבית יש עשרה ילדים לפחות? הם ודאי יכולים להרשות זאת לעצמם.

הדמוגרף דלה-פרגולה טוען שיש הבדל בין מדינות אירופה המצטמקות למדינת ישראל.

הדמוגרף דלה-פרגולה טוען שיש הבדל בין מדינות אירופה המצטמקות למדינת ישראל: "כאן אנשים היו רוצים שלושה ילדים לכל הפחות, וכנגד זה ישנם אילוצים כלכליים שפועלים על הצד השלילי. על פי התשתית הערכית של החברה, אם יתקיימו התנאים הציבור ירצה עוד ילד - לעומת התשתית של מדינות אחרות, בהן השיקול הזה לא משפיע. שם לא רוצים עוד ילדים".

אין ספק שבישראל היחס לילדים הוא חיובי בהרבה מאשר במקומות אחרים. ישראלים, ככלל, אוהבים ילדים. יתכן גם שישקלו ילד נוסף אם מצבם הכלכלי ישתפר, בניגוד לאירופאים שגם זכייה בלוטו לא תשכנע אותם שעוד ילד זה רעיון טוב. אבל רוח הזמן נושבת גם כאן כמו בחלקים אחרים של העולם המערבי: משפחות גדולות לא מתאימות יותר לעולם של היום.

אבל העם היהודי שאף תמיד למשפחות גדולות. הברכה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" ניתנה לראשונה לרבקה אימנו, והופנתה במשך הדורות לכלות יהודיות רבות מספור. אלפי רבבה? ולמה לא? כן, יש לנו תאוות התפשטות, או אולי רק רצון הישרדות. העם היהודי עבר שחיטות וניסיונות השמדה כה מרובים, שלמרות עתיקותו הוא עדיין עם קטן מאד. אבל איך היה נשמר אפילו המספר הזה אם אנשים היו מחכים למצב כלכלי משופר, או מעדיפים לגדל חתולים?

ילדים הם ההמשכיות שלנו בתור יחידים ובתור עם, והם ההישג הגדול שאנחנו יכולים לקוות לו. שאלו אדם בעל משפחה שזכה בפרס נובל, והוא יאמר לכם שהוא גאה בגידול ילדיו הרבה יותר מאשר במחקריו או ביצירתו. מה יכול לדמות לעיצוב אישיותם של בני אדם? מה יכול להיות יפה יותר מלגדל ילד שעתידו נסתר מאיתנו, אבל הוא יכול להיות רמב"ם או איינשטיין או 'סתם' בן אדם שיוסיף אור לעולם במעשים טובים, חיוך, התנהגות או במשפחה שהוא יגדל?

אז אולי לא נוכל לגדל את הילדים שלנו עם כפית של שמנת בפה. מה בכך? רבים מגדולי העולם גדלו בעוני, ויצאו נשכרים מהרקע הזה. ילדיהם של אנשים עשירים לא ידועים באישיות חזקה יותר או הישגים רבים יותר. ואלה מאיתנו שגדלו בדירה קטנה, חלקו חדר עם כמה אחים ולא תמיד יכלו לקנות מה שרצו – האם בגלל זה היו מוותרים על חייהם? האם בגלל זה היו מעדיפים שלא להיוולד?

נכון, לגדל ילדים זה לא קל. לא הכל ורוד ומשובב נפש בהורות. עדיין, חפשו את ההורה שיסכים לוותר על ילדו, מופרע ובעייתי ככל שיהיה, תמורת כסף, כבוד, או כל משאלה אחרת. ילדים הם שמחה במובן העמוק שלה: הם מעניקים סיפוק ששום דבר אחר לא יכול לתת. להורים יהודיים הם מעניקים לא רק את הסיפוק של עיצוב אישיות ותרומה לשימורה של החברה, אלא גם את העונג בידיעה שסיפקנו עוד חוליות בשרשרת הדורות. בידיעה שתרמנו עוד אור לעולם.

אז כן, יש מאמרים על התפוצצות אוכלוסיה תוך עשרות שנים, וקולות שמבקרים את מי שמעז להביא לעולם ילד מבלי שיוכל להבטיח לו חדר פרטי ומחשב, שיעורי בלט וסוס פרטי משלו. אבל לא צריך לתת לכל זה להסוות את אמת הבסיסית: ילדים הם אוצר בכל בית. הם הקשר שלנו אל העולם שיתקיים אחרי שכבר לא נהיה כאן. וגם אם אנחנו לא יכולים להעניק להם שום דבר אחר, אנחנו יכולים להעניק להם חיים, והמתנה הזו פותחת אפשרויות לא מוגבלות. אפשר לדחוק את הדאגות הצידה ופשוט להתחבר לאינסטינקט הטבעי שלנו, שנמס מול פני תינוק.

אפשר להתרווח לאחור וליהנות מהחוויה. ילדים זה שמחה.