לעמוד על דוכן, כמו נביא זעם, ולהוכיח את המון העם הפשוט. לצעוק מהגגות את האמת, עד שירעדו אמות הסיפים של העיר. להציב מראה בפני בני אדם ולצפות בהם נרתעים מהבבואה המשתקפת בה.

כולנו זקוקים לאנשים שיהיו המצפון שלנו. זו ללא ספק עבודה ראויה להערכה. אבל מהן הדרישות לעיסוק הזה? מה נותן לך את הזכות להטיף, לשאת קול ולספר לאנושות על תחלואיה, על פגמיה, על העוולות שביצעה?

אין בית ספר שמכשיר אותך להיות המוכיח בשער. אין ספר הדרכה לצוערי מוסר הכמהים להיות מצפון לאומי, אולי אפילו מצפון בינלאומי. המעמד הזה נקנה כתופעת לוואי של עיסוקים אחרים. בעולם המודרני טבענו את המושג האמורפי "אנשי רוח". להם מותר להוכיח. הם הסמכות המוסרית העליונה.

לגרמניה יש אחד כזה. גינתר גראס. גראס מיקם עצמו כסמכות מוסרית עליונה, מתייהרת משהו, כלפי בני דורו וכלפי אנשי 'גרמניה האחרת'. מוטיב מלחמת העולם השנייה שזור בכל ספריו. גרמניה הנאצית נדמית להיות המפלצת המענה אותו בשנתו, עד שהוא מקיץ מעוצמת הכאב ומתיישב לכתוב על התקופה השחורה ביותר שידעה אירופה. כתיבתו אינה מסתירה ואינה מתחמקת. הוא כותב על הרשע הטהור שהיה הנאציזם, על החברה החולנית שהתפתחה בחסותו, על ההתלהבות העיוורת שבה אימצו אנשים את דת השטן הזו.

אכן, קול מוסרי צלול. כתביו מעולם לא הסבו נחת רוח לבני עמו, שהיו מעדיפים לשכוח, ואם לא לשכוח, ודאי לא לבהות בתמונות ריאליסטיות, עזות צבע במילותיהן, של הרייך השלישי. גראס היה נציגם של אלו שסירבו להתכחש לעבר והעדיפו להביט בו ישירות ולהתמודד. תהילתו התחילה בהיותו חבר ב"קבוצת 47", קבוצת סופרים משפיעה שפעלה בגרמניה אחרי המלחמה. מאז, הוא הפך לפעיל פוליטי בחוגי השמאל ולדמות מרכזית בשיח הציבורי בגרמניה.

לפני שבוע התברר שגראס לא חשף את כל האמת על מעשיו בימי המלחמה.

מה עשה גראס עצמו בזמן המלחמה? הוא היה נער כשהמלחמה פרצה, וכמו כל בני גילו נמנה על שורות נוער היטלר. זה אינו פרט שמועלה נגדו: ההשתייכות לנוער היטלר לא הייתה עניין של בחירה. האפיפיור היה גם הוא חבר בתנועה. מאוחר יותר, גראס שירת בוורמאכט, הצבא הגרמני. גם זהו פרט ביוגרפי סתמי למדי עבור מי שחי בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה. הוורמאכט עסק בעיקר בפעולות לחימה טיפוסיות לצבא שהתחיל את דרכו ככובש כל יכול וסיים בהתגוננות נואשת שנדונה לכישלון.

לפני שבוע התברר שגראס לא חשף את כל האמת על מעשיו בימי המלחמה. בראיון לעיתון גרמני הוא הודה שבהיותו כבן שבע-עשרה, לקראת סוף המלחמה, הוא הצטרף לאס אס. הגילוי עורר סערה. לא משום שמישהו חושב שבתקופה הקצרה בה הוא שירת ביחידה הידועה לשמצה הוא הספיק לבצע פשעים נגד האנושות. אבל למי שהתיימר להיות קולה המוסרי של גרמניה, למי שתקף אחרים על מעשיהם תחת השלטון הנאצי, ההודאה נשמעה צורמת – ומאוחרת מדי. למה , בכל אותם שנים בהן הוא כתב באירוניה ובמרירות על ימי היטלר, הוא מעולם לא מצא לנכון לספר את האמת על חלקו במכונת המלחמה הנאצית? יש סוברים שגם התגלית עכשיו נועדה להיות מקדם יחסי ציבור לקראת הדפסת האוטוביוגרפיה שלו. הוא טוען שתחושת בושה עמוקה הביאה אותו לנצור את לשונו. על כל פנים, הגרמנים והעולם בכלל לא אוהבים את הפיסה החדשה הזו בפאזל חייו של גראס. איש רוח ששיקר לגבי עברו, סובל מצניחת מניות מוסרית.

איש לא חולק על הישגיו הספרותיים של גראס. הוא עדיין נחשב מבחירי הסופרים הגרמניים החיים כיום, והוא זכה לפני שנים מספר בפרס נובל לספרות. אבל, אומר הביוגרף שלו, מיכאל יורגס, "זה סופה של הסמכות המוסרית שלו".

קנה מידה אובייקטיבי

לא ברור מי מכתיר את אנשי הרוח, לפיכך גם לא ברור מתי אנחנו מדיחים אותם מתפקיד המצפון הדובר, ושולחים אותם להביט במראה על עצמם. ואולי אנחנו לא עושים את זה מספיק.

עם תחילת המלחמה בלבנון פרסמו אנשי רוח כאלה עצומה המגנה את ישראל. השמות החתומים נמנו על השורה הראשונה של נביאי הזעם השואגים את חטאינו באוזני היקום כולו: נועם חומסקי, הבלשן ואיש השמאל הקיצוני שהגדיר מאבק בטרור שהורג אזרחים כ'טרור בפני עצמו', הרולד פינטר, המחזאי הבריטי שזכה בפרס נובל, הסופר הפורטוגלי ז'וז'ה סאראמאגו, ועוד רבים מפורסמים ועטורי פרסים.

העצומה שלא גינתה את הפרת החלטת האו"ם של החיזבאללה, שעבר את הגבול כדי לחטוף חיילים, ואף לא הטילה דופי בטרוריסטים המשגרים טילים למטרות אזרחיות בישראל, הצליחה להרגיז כמה 'אנשי רוח' ישראלים, הרגילים לעצומות מקומיות, אבל כועסים על איחוד כוחות בינלאומי שכזה בין זוכי פרסים, כדי להטיף לנו מוסר. אבל, מי שמתיר לאנשים מסוג מסוים לטפס על הדוכן, יתקשה למשוך אותו מתחת לרגליהם. העולם רגיל להתייחס בכבוד לעמדותיהם המוסריות של סופרים ודומיהם, ובארץ עצמה התפרסמה עצומה מקומית של אמנים, בעיקר מוזיקאים, הקוראים להפסקת המלחמה, ועצומה נוספת של אנשי ספרות צעירים, שלמרבה הפלא חושבים אותו הדבר.

אם אנחנו קוראים להם 'אנשי רוח', אולי יש מקום לדון איזו רוח היא זו?

יש מקום לדיון ארוך בשאלה מדוע מראה חתימותיהם של אמנים ואנשי רוח, יכול לספר לנו כמעט תמיד על תוכן העצומה והנימה הפוליטית הלא מוסתרת שלה. אבל לא זו הבעיה. אנשים זכאים להחזיק בכל דעה שמתחשק להם, וגם לנסות להפיץ אותה דעה. השאלה היא, מדוע, במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת, החלטנו לעטר בהילת מוסריות אינטלקטואלים עם כושר ביטוי: מה הקשר בין היכולת לברור מטפורות ובין היכולת לבחור בטוב? מה המכנה המשותף בין מאמרים אקדמיים מנומקים היטב, לעמדה מוסרית מתקבלת על הדעת? האם שמיעה מוזיקלית מעולה מעניקה לבעליה גם מצפון רגיש במיוחד?

ואם אנחנו קוראים להם 'אנשי רוח', אולי יש מקום לדון איזו רוח היא זו? רוח סערה או רוח הזמן, או אולי הרוח מהאמרה 'נשיאים ורוח וגשם אין'? מותר להניח שחותמי העצומות, נואמי הכיכר ואנשי המוסר האומנותי מלאים בכוונות טובות, אבל היה זה איש רוח מהמאה השמונה עשרה, הסופר והמבקר סמואל ג'ונסון, שאמר: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".

אנחנו זקוקים למצפון חברתי. אנחנו צריכים מראות גדולות שיוצבו בכוח מול פנינו. אנחנו מוכרחים לשמוע את התרועה שמזהירה אותנו מהידרדרות מוסרית שלא חשנו בה. אבל, יש לבחור בקפידה את המוכיחים שלהם אנו רוצים לשמוע. מילים יפות, הישגים אקדמיים ואומנותיים, אינם הקריטריונים בהם יש להתחשב. כמו שהסיפור על גינטר גראס מוכיח, לפעמים, אלה שמציבים את המראה לפני העולם, עושים זאת פשוט כדי להתחמק מהצורך להביט בה בעצמם. "לא המדרש עיקר אלא המעשה", היא קביעה שהייתה תמיד נר לרגליהם של יהודים: אנשי המוסר שלהם שמענו, ראו במראת הביקורת, לפני הכל ואחרי הכל, את עצמם.

תיקון עצמי לפני תיקון עולם.

***

מאמר בנושא קרוב:

צבוע!
אם מעלת היושר לא קיימת באדם, כיצד היא תוכל לבוא לידי ביטוי ברעיונותיו?