בתגובה למאמר "העורף חזק" משבוע שעבר, נתקבלה במערכת התגובה הבאה:

אני מהגליל. בני לוחם בלבנון. אני אם חד הורית לחמישה. בית לידי חטף פגיעה ישירה, והבית שלי יצא מכלל שימוש במשך שמונה ימים.
נדדנו מפה לשם, כשתחושת הביטחון והיציבות רק הולכת ומתערערת.
הגעתי לבתי-חולים לקבלת כדורים נוגדי חרדה, לראשונה בחיי (גם באקמול לא השתמשתי). הילדים מושפעים ממצבי המתדרדר. באין בית, אין עוגן- בכל המובנים.
חזרנו לכאן וכל היום נעים ונדים מסירנה לסירנה. איפה נפל? אפשר לצאת? לבנק? לעבודה? ומה עם הילדים?
אין ממ"ד. רק חדר מדרגות. כל יציאה וכל הישארות צופנים סיכון אמיתי-קיומי! וכך כמעט חודש. אין וודאות. אין תוכניות מעבר לשעה הקרובה.וגם זה מתערער, עלפי הקריזות החיזבאליות... הורי ואחי גרים עוד יותר צפונה ממני. משם כבר שומעים גם את תותחינו שלנו. רעש מלחמה ואיום תדיר. אלו הם חיינו של הגליליים השלווים, במשך כל חופשת הקיץ הארורה הזו.
מצפון תיפתח הרעה? בימות המשיח הגליל יחרב? וכל השאר... מחכים לגאולה. אין משהו אחר לקוות לו.
שישה שבועות לא ראיתי את בני הלוחם ביחידה מובחרת. שני בני האחרים חוששים כל יום מצו 8. אלו הם חיינו כאן ועכשיו על האדמה החרוכה הזו.
אני מלמדת חיילים לקראת גיור, מחשבת ישראל. להגיע לשם זו לקיחת סיכון בין הנפילות... מה עוד אפשר לומר? הכל הזוי הקיץ הזה. חם ובוער ומפחיד...
שלכם מהחזית,
אם עבריה.
***

זה המכתב ששלחה גילה עמית-דוארי. התקשרנו אליה. קיבלנו מונולוג:

אני גרה בגליל הצפוני. לאחר שביתי נפגע מקטיושה ולא ניתן היה לגור בו, הדרמנו למשפחה שמתגוררת בדרום הארץ. שמונה ימים שהינו שם, עד שהבית שופץ וקיבל שוב מראה אנושי. אני לא בביתי כעת, אלא צפונית לבית. הלכתי להיות עם ההורים המתגוררים בקיבוץ בגליל. כולנו גרים ועובדים 'למעלה'.

אני עובדת עם חיילים ומדי יום עושה את דרכי בכבישים. זו חצי שעת נסיעה, שבדרך-כלל מדהימה ביופייה. הנוף משתנה. פעם זאת כותנה, פעם חיטה. שדות פורחים. מרחבים. בקיץ, אנו רגילים לזרימה מתמדת של אנשים. הנסיעה לעבודה, היא תמיד טיול בטבע. לא כמו במרכז הארץ. עצבים, פקקים ולחץ - מושג שלא קיים אצלנו בדרך-כלל.

אבל עכשיו, הכל השתנה. הדרך, עדיין יפהפייה, אבל הכל מסביב – הפך לטירוף.

אבל עכשיו, הכל השתנה. הדרך, עדיין יפהפייה, אבל הכל מסביב – הפך לטירוף. פתאום, מפחדים! נוסעים בכביש. מדליקים רדיו. מפעילים מזגן. פותחים חלונות ושומעים אזעקה. החום בגוף מתחיל לעלות: אמיתי או מוקלט? זה כאן או שם? מעיפים מבט במראה - אני לבד על הכביש? אם חלילה יקרה לי משהו, מי יוכל לעזור?

ואין נפש חיה.

זה הפך לרוטינה קבועה ויומיומית. אני עם חיילים בכיתה ופתאום - צפירה. כל חצי שעה. כל רבע שעה. עם הפוגות קטנות ובתדירות גבוהה. ראית פעם 120 חיילים רצים למרחב מוגן? יושבים בחדר האוכל, ולפתע עוזבים הכל ורצים. חוזרים ל-20 דקות ושוב רצים?!

בתחילת המלחמה, עם כל אזעקה וכל קטיושה וטיל, היינו נלחצים: איפה זה הפעם? מה קורה? היום, הפכנו לאדישים. מתרגלים להכל. גם למנגינה ברקע, שכולם מכנים אותה סירנה.

בקיבוץ כל אחד יושב עם משפחתו. ומה יעזרו הודעות פיקוד העורף והוראות הבטיחות לרדת למקלט ולהיכנס למרחבים ממוגנים? לאף אחד כאן אין מקלט. אין גם חדרי ביטחון. החיים, נמשכים כרגיל. אם אתה במרכולית - תמשיך לערוך את קנייתך.

הוותיקים בקיבוץ, עברו הרבה בחייהם. הם הופגזו על-ידי הסורים במלחמת ששת הימים. הם עמדו בגבורה במלחמת יום כיפור. אולי בגלל זה, הם לא נבהלים הפעם. היום, הם מבוגרים וגם אם ירצו להגיע למקלט בזמן אזעקה, לא יוכלו – טכנית - להספיק לעשות זאת.

אצל משפחות עם ילדים קטנים - המצב שונה. בלילות, ישנים בבתים. בימים - רצים למרחבים ממוגנים. מדי פעם, שולחים ילדים לפעילויות במרכז, להשתחרר קצת, וחוזרים. אין אצלנו נטישה, כמו בצפת למשל. צפת, מופגזת ללא הרף. אצלנו, רק לפעמים.

כשהגעתי לכאן, חיפשתי את המקום הכי בטוח בבית. היכן הפתחים והמשקופים. איזה קיר פנימי ואיזה צד של הבית פונה לכיוון צפון. היום - אני אדישה.

***

אומרים שזאת לחימה בצפון. זאת לא לחימה בצפון. זאת מלחמה יומיומית על הבית. בית, עם כל המושג והמשמעות של בית. הלך העוגן ואין לאן לחזור. אנשים מסתובבים בבתים שלהם, שאמורים להיות מבטחם - בלי טיפת בטחון, והחרדות - מסתננות להן פנימה.

ביום שישי האחרון, שוחרר הבן לשישי-שבת. הוא ביחידה מובחרת וכבר שישה שבועות שלא הגיע הביתה. הייתה כוננות גבוהה לפני המלחמה. רצינו לצאת. קצת לבלות עם הילד. שישכח קצת את המראות שראה, את החיילים שאיבד, את הפצועים שטיפל בהם בשדה הקרב.

התארגנו ליציאה.

חמש שנים, שאני אמא לשלושה חיילים קרביים.

הגענו עד לרכב - ואזעקה. חזרנו הביתה. המתנו לנפילות ולבומים הגדולים, והתארגנו שוב. הגענו פעם נוספת לרכב - ואזעקה נוספת. חזרנו הביתה, המתנו לנפילות ויצאנו שוב. הפעם, התעלמנו מהצפירה שהמשיכה לילל ברקע. 'קטן עליו' לצאת מהבית בזמן צפירה. שכחת? הוא הגיע מלבנון! מהחזית הבוערת!

חמש שנים, שאני אמא לשלושה חיילים קרביים. חמש שנים, שאחד משרת, השני מתגייס, השלישי כבר בטירונות והראשון כמעט משתחרר. איך אני ישנה בלילה? בתקופה של עזה - ישנתי. איכשהו, הצלחתי להתנתק ולהתעלם. ידעתי, שאין מה לעשות. הפעם - הגיעו החרדות.

הילד הזה, שנקרא בפי כל 'קרבי', הוא הבייבי שלי. עם כל החוסן, המדים והנעליים הגבוהות - הוא ילד של אמא. אמן, שפורט על פסנתר וכותב שירים. מה לילד הזה, שלי, ולקו האש?

חשבנו, שהקיץ שעבר, היה הקיץ הנורא של חיינו. הבן עבר טראומה נוראית במהלך ההתנתקות, ועדיין לא השתחרר ממנה (ראו מאמרי משני צידי המתרס). הוטל עליו לשמור על המתנחלים מפני הפלסטינים. הגיעו מפונים, וירקו עליו.
הוא לא הבין: "הרי אני בעצם שומר עליכם?"
"בגלל שאתה ירוק, אתה שווה יריקה", הם ענו לו בכאב.

כל מה שגדל עליו, התנפץ לרסיסים ברגע אחד. הוא שהה בגוש קטיף עד ליום האחרון. הוא חזה במו-עיניו, במקום יפהפה, גן עדן עלי אדמות - שהופך לעיי חרבות. הוא הרגיש, שכאלו הם חייו.

וחשבנו, שזה היה קיץ נוראי.

אין בינינו הסכמה, אבל רבים מאיתנו מרגישים שיש קשר עמוק בין הקיץ הקודם לקיץ הזה. איך שלא נסתכל על זה, נוצר חיץ עמוק ומשמעותי בקרב עמנו. משפחות התפרקו. מקומות עבודה אבדו. החיים התהפכו. וויתרנו מרצון על חלקת ארץ, והקיץ הזה, כך אנו מרגישים הוא מעין פועל יוצא של מעשי העבר.

משפט סיכום?

העם שלנו - נהדר. ישנה אחדות נפלאה, אהבה, פתיחות לזולת ויהיה בסדר. זה יגמר! ואין, אין כמו הצפון!

*נכתב ע"פ שיחה עם הגב' גילה עמית-דוארי ע"י שרית אמיחי.