לשורת הדמעות שניגרו בשבוע האחרון בגלל מתקפת החיזבאללה, אפשר להוסיף עוד כמה דמעות יקרות של נער בר-המצווה שי ג'ינו ממטולה. נער שחיכה בקוצר רוח לשבת בר-המצווה שלו, אך המצב הקשה שגרם ללא מעט דמעות וקורבנות עד כה, איים להשבית גם את שמחתו של הנער.

"הבטחתי לאמו של הילד כי שום צורר שבעולם לא יצליח לעצור בעד הילד המקסים הזה, שעמל במשך שבועות מלעלות לתורה ולקרוא את ההפטרה", מספר לנו הרב ברוך פכטר המכהן מזה כ-35 שנה כרבה של מטולה.

"אז נכון, אורחים מבחוץ לא הגיעו, הסעודה המפוארת התבטלה, אבל הילד עלה לתורה, קרא את ההפטרה ואנחנו, כל תושבי מטולה, זרקנו עליו סוכריות, ומיד לאחר הקידוש ירדנו כולנו למקלטים.

"התפילה בשבת הייתה כמו תפילה של יום כיפור. התפילה לשלומם של חיילי צה"ל, החטופים והנפגעים קיבלה משמעות כפולה, כשברקע נשמעו הדי התפוצצויות של קטיושות שנפלו באזור. למרות זאת אף אחד לא זז מבית הכנסת עד סוף התפילה".

ענני המלחמה, מחזירים את הרב פכטר כ-30 שנה אחורנית, והוא מספר לנו על מלחמת יום הכיפורים שעברה על היישוב.

"כשחזרנו מתפילת מוסף של יום כיפור, הייתי לבוש בקיטל הלבן וטלית על כתפיי. המיגים הסורים עברו ביעף, בגובה נמוך מעל מרכז הישוב ובשרו את פתיחת המלחמה. עם שני תינוקות בידיים רצנו אל המקלט הקרוב מבלי לדעת שזה יהיה מקום מושבנו בחודש הקרוב. את הסוכה הקמנו בחפזה מבלי לקשט אותה, ובשמחת-תורה עברנו עם ספר תורה, דגלים וממתקים, ממקלט למקלט כדי לשתף את התושבים בהקפות ולהביא מעט שמחת חג לילדים."

לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברו מספר שנים ושוב הגליל מופגז.

מנחם בגין ז"ל, איש גדול ובעל נשמה, הגיע לביקור והכריז "יותר לא יפלו קטיושות בגליל!" מה אומר ומה אדבר? התמימות בהתגלמותה.

"ירדנו למקלטים אחרי שפגז נפל בחצר הבית ושלח רסיסים אל סיר המרק שלנו, אל הספה שבסלון (החור נמצא שם עד היום) ואל העוף הקפוא שבמקפיא.

"ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין ז"ל מגיע לביקור במכונית אמריקאית ענקית ומקרטעת, בלווי נהג ועוזר, אין עיתונאים, אין פמליה ואין אבטחה, גדול הוא האיש ובעל נשמה, בפגישה עם פרנסי הישוב על כוס קפה במתנ"ס, הוא מבטיח ומכריז "יותר לא יפלו קטיושות בגליל!" מה אומר ומה אדבר? התמימות בהתגלמותה.

"שנה לאחר מכן – מלחמת שלום הגליל, הכל חוזר על עצמו ואנו ממשיכים להניף את הדגל בגאון."

הוא ממשיך לעלעל ביומן השנים ונעצר בשנת 1985.

"ששון ושמחה, בננו הבכור הגיע למצוות, שבת של התרוממות הרוח, ההפטרה והדרשה הרקיעו שחקים. בערבו של יום ראשון חגגנו את מסיבת בר-המצווה, על שפת הבריכה של המלון בישוב תחת סוכות הגפנים, 'איש תחת גפנו' ממש ימות המשיח! השמחה בעיצומה, הרוקדים נשאו את חתן בר-המצווה על הכתפיים, הכליזמרים עבדו קשה, והנה, הכרוז של היישוב גובר על קולות התזמורת ומכריז... כולם לרדת מיד למקלטים! המנגנים השתתקו באחת, והתזמורת הלבנונית פצחה בשיר ההרס שלה, האוטובוס עם האורחים שהגיעו במיוחד כדי לשמוח איתנו, היה כבר בדרכו דרומה, המנה האחרונה הועברה אל החיילים המוצבים ביישוב. נותרתי עם חתן הבר-מצווה המאוכזב משהו. העיקר שכולם בריאים ושלמים ניסיתי לעודד אותו. נפצה אותך, אי"ה בחתונתך."

אותו הבן נשוי ואב לילדים כיום, ותחושה של שלווה ירדה על האזור, והנה באחת קטעו הקטיושות של החיזבאללה את השלווה, ולא רק במטולה.

למה אתה נשאר כאן?

בימים כתיקונם המושבה מטולה טובלת בירוק, מקום מדהים ביופיו, מוקף בצמחיה עשירה, צופה אל הגליל, הצימרים מלאים עד אפס מקום במטיילים שבאים מכל קצוות הארץ אל המקום הכי צפוני בארץ.

איך זה להרגיש שהפעם אתם במטולה לא לבד, אלא כל הצפון עד חיפה לפחות נתונים במקלטים ובמרחבים מוגנים? אני שואלת.

"מעולם לא הרגשנו לבד, תמיד קבלנו תמיכה וחשנו את אחדות העם. רוח התושבים איתנה", מספר הרב פכטר, "ההרגשה בציבור היא שבפעם הזו הטיפול לא יהיה מקומי נקודתי, אלא טיפול כוללני שיערוף אחת ולתמיד את ראש הנחש והאיום על צפון המדינה יוסר .

"נכון, מצד אחד החרדה גבוהה יותר נוכח החימוש של האויב שהשתכלל מאד בשנים האחרונות, אך מאידך, גם הצבא שלנו התקדם מבחינה טכנולוגית ואין ספק שהיכולת שלנו השתפרה לאין ערוך."

ובינתיים, מלחמה משתוללת בצפון ותושבי מטולה גם הם נקראו לרדת למקלטים.

"לרבים מהתושבים מקלט ביתי, מה שמקל על השהיה שם". מדווח לנו רב המקום שהטלפון שלו לא מפסיק לצלצל במשך כל השיחה שלנו.

"כבוד הרב, הבן שלי צריך להניח תפילין מחר, האם אפשרי לערוך את הטקס בישיבת קריית-שמונה?" והוא מבטיח לברר.

כששאלתי אותו, למה הוא שם? למה הוא לא בורח? התשובה התעכבה מעט, ולא בגלל שלא הייתה לו תשובה, להפך.... הוא פשוט לא הבין את השאלה.

השאלה מבחינתו לא הייתה במקומה בכלל, הוא מצא אותה אפילו מעליבה.

"ממה לברוח? לאיפה לברוח? כל הארץ חזית, ובכלל אנחנו צריכים לתת לאויבינו פרס על הטרור? אנשי ציבור לא נוטשים את מקום כהונתם, וכל עוד נשאר אדם אחד במטולה אני צריך להישאר!" תשובתו חד-משמעית.

אותו לא תמצאו במקלט. כרב המקום אנשים מוצאים בו מקור לחיזוק. כקצין משטרה מתנדב וכחבר בארגון זק"א ידיו מלאות עבודה, כחלק מעבודת הקודש בה הוא נוטל חלק, מצא את עצמו בין כוחות ההצלה במוסך הרכבת בחיפה, בין בתים הרוסים בבת-גלים, כרמיאל וצפת. בימים האחרונים יכולתם גם למצוא אותו מסתובב בין תחנות המשטרה בגליל, מחלק ממתקים ושלגונים לשוטרים העובדים סביב השעון בימים טרופים אלו.

"הרוח שלנו איתנה, אנחנו מאמינים בני-מאמינים. עם הרבה תפילה וסבלנות יגיעו ימים טובים יותר".

אמן!