"אף אדם אינו אי שלם בפני עצמו", התפייט פעם המשורר ג'ון דון. בעולם אוהבים לצטט אותו מדי פעם בניסיונות לגייס יותר מעורבות ואמפטיה מצד אנשים. אנחנו בישראל לא זקוקים למשוררים בריטיים שיסבירו לנו שאנחנו תלויים זה בזה: לנו כבר אמרו חז"ל - "ישראל ערבים זה בזה".

לכל אדם, בכל חברה, יש רשת ביטחון עליה הוא נופל בעת הצורך. רשת של משפחה וחברים שיעזרו לו כשיזדקק לכך. אף אחד מאיתנו אינו רובינזון קרוזו וחברתם של בעלי חיים לא תסייע לנו בשעת מבחן. אבל ליהודים יש רשת ביטחון ענקית שאין דומה לה: כי גם אם ביום יום איננו מכירים זה את זה, בעיתות חירום כאילו ניצת הזיכרון הקולקטיבי ואנחנו הופכים למשפחה אחת גדולה. רק שהמפגש לא מתרחש על רקע מוזיקה חגיגית של אירועים, אלא על רקע רעם התותחים או נפילת הטילים.

אבל האם אפשר להיות בכלל זר לחלוטין בארץ ישראל?

המלחמה בצפון הביאה להתכרבלות הרגילה שלנו מסביב למדורת השבט. הטילים הגיעו לחיפה, ולא רק לבבות נפתחו: גם הרבה בתים. אנשים עזבו את הצפון להתארח לא רק אצל מכרים, אלא אפילו אצל משפחות זרות לחלוטין. אבל האם אפשר להיות בכלל זר לחלוטין בארץ ישראל? ברעננה, רמת השרון והרצלייה, כמו גם בירושלים וברחובות ובערים נוספות, מתארחות מאות משפחות ועורכות היכרות עם אנשים שגם הם אחיהם, רק שקשה לשמור על קשר כשהמשפחה שלך כל כך גדולה. זו ההזדמנות.

אמנים הם אינדיבידואליסטים ברובם, אבל משלחת אמנים נסעה להופיע בפני תושבי הצפון ספוני המקלטים. המתנ"סים במרכז ייבאו אליהם את הילדים מאזור המלחמה, מנסים לתת להם קצת טעם של קיץ, להבטיח שהזיכרונות שלהם מהחופש הזה לא יכללו רק אזעקות ומנוסה למרחב המוגן. יישובים שלמים מארחים ישובים אחרים: הישוב "מרגליות", למשל, עבר כמעט כולו לכפר הנופש נווה-הדסה.

ארגוני חסד עסוקים כל השנה במתן מענה לצרכים שאף אחד אחר לא מספק. טבעי אם כן שהם נרתמו גם הפעם לערוך פעילויות לילדים, למצוא משפחות מארחות, ובכלל לעזור לכולנו לעבור את המלחמה הזו בצורה הקלה ביותר. אפילו חברות שאינן ידועות בנדיבות ליבן, הבינו שזה הזמן להיות חלק מהפגנת הסולידאריות: בזק מעניקה שירותי טלפון ואינטרנט חינם ליושבים במקלטים, בנק ישראל הודיע שלתושבי הצפון מותר לחרוג ממסגרת האשראי, וחברות עסקיות תרמו מיליוני שקלים למען קו העימות שהלך והתארך בלי שהרגשנו.

בפורומים אפשר למצוא הודעות מחממות לב מסוג "אנחנו גרים ב... ויש לנו ילדים בגיל...ואנחנו רוצים לארח משפחה מהצפון. יש לנו הרבה מקום!".

וזו לא שאלה של מטרים מרובעים. בלב יש הרבה, הרבה מקום. עם ארץ ישראל היא ארץ הצבי שנמתחת ונמתחת להכיל את כל בניה, הבנים למדו ממנה את השיעור, וגם הם מוכנים למתוח את בתיהם כדי להכיל את אחיהם.

לא בחרנו את המלחמה הזו. כן בחרנו, כפי שבחרו יהודים במהלך ההיסטוריה כולה, להושיט יד זה לזה, להחזיק ידיים. גם אם אנחנו מחוץ לטווח הטילים, הלב פועם מהר יותר בכל מהדורת חדשות. והרצון לעזור הוא כפייתי כמעט, כי אינסטינקט קדמון לוחש לנו שרק ביחד נוכל לעבור את זה, רק ביחד ננצח.

אז מארחים משפחות ומעסיקים ילדים, תורמים כסף ואוספים מצרכים, מתפללים בכוונה ויוצרים קשר עם אנשים שונים מעט, כדי להעשיר זה את זה ולקבל תמיכה הדדית. המלחמה מפחידה, אבל גם מוציאה את כל הטוב והיפה שבנו. כשמתקיפים חלק מאיתנו, אנחנו יודעים ליצור חיבוק אחד גדול.

***

לחצו כאן, אם ברצונכם לארח משפחה מהצפון – או להתארח באזור המרכז.