בעשרים השנים האחרונות עברנו יחד רצף של מלחמות. לכל אחת מהן היה אופי משל עצמה.

האינתיפאדה הראשונה בשנת 1988, דמתה לנער מתבגר המפגין אלימות עלובה וקטנונית של עבריין צעיר. השלכת אבנים ושריפת צמיגים בעיקר בתוך הכפרים הערביים. המלחמה נגעה בי רק כאשר חיילים יהודיים היו נפגעים. כשהייתי עוברת דרך השוק הערבי, מרחק של שתי דקות הליכה מביתי בעיר העתיקה, הייתי רואה חנויות חשוכות ומוגפות בצורה מוזרה. הם היו "בשביתה" במשך חודשים רצופים, על פי הוראות אש"ף היושב לבטח בתוניס. כאשר אחד מבעלי החנויות האומללים העז לפתוח את חנותו, היא הוצתה במהירות על ידי אחיו הערבים.

מלחמת המפרץ בשנת 1991 הייתה כמו דרקון מיסטי, המאיים להפוך אותנו לגל של אפר בנשיפותיו הלוהטות. עטינו את השריון המתאים – חדרים אטומים ביריעות ניילון ומסיכות גז – ובאופן ניסי ניצלנו. בתקופת המלחמה התחוללו כל-כך הרבה ניסים גלויים לעין, שאפילו כתבי החדשות היו זורקים בהתלהבות לאוויר משפטים כמו: "סקאד נוסף פגע באזור מאוכלס בצפיפות ולא גרם לנפגעים או לנזק. איזה נס!"

אבל גם למלחמת המפרץ היו הרגעים המפחידים שלה. בפעם הראשונה שנשמעו הצפירות, רצנו לחדרים האטומים (אצלנו היה זה חדר השינה), אטמנו את הדלת, עטינו את מסכות הגז, ושכנענו את ביתנו בת הארבע לחבוש את ברדס המגן. היא סירבה, ואנחנו עטינו עליה את המסכה בכוח. עד היום הזיכרון הזה מעורר בי חלחלה.

ואז, בדיוק לפני ראש השנה בשנת 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה, או 'מלחמת אוסלו' – היא הייתה קטלנית בהתקפות הטרור השבועיות ולעיתים היומיות שלה - מפלצת מרושעת, בלתי מובסת ובדרך כלל אף בלתי מזוהה. מסתתרת תחת מסווים שונים, "יהודי דתי" העולה על האוטובוס, נערה סתמית הנכנסת לסופרמרקט, או אישה במעיל כבד המגיעה לסדר ליל הפסח במלון פארק. האויב הזה נלחם באכזריות משולהבת שגרמה לכולנו לשקשק מפחד. האינתיפאדה הזאת לימדה אותי להתפלל בלהט, בכל פעם שבעלי או אחד מילדי נסע באוטובוס, או יצא לקניות במרכז העיר בירושלים, וכאשר הם חזרו בריאים ושלמים, הייתי מודה ומהללת את ה' בהתלהבות מעוררת קנאה.

האינתיפאדה הזאת לימדה אותי להתפלל בלהט, בכל פעם שבעלי או אחד מילדי נסע באוטובוס, או יצא לקניות במרכז העיר בירושלים.

ישראל הפסידה במלחמה ההיא. הפושעים הטרוריסטים הצליחו להפחיד אותנו. ישראלים עשירים רבים אספו את הפקלאות, לקחו את ילדיהם ונמלטו לחו"ל. אלה מאיתנו הכבולים לארץ, מתוך אידיאולוגיה או חוסר משאבים, נותרו, ועברו את תקופת המלחמה בין לוויה לניחום אבלים או ביקור בבית חולים, שופכים דמעות כמים רבים, שלא יכלו לה לאש השנאה הבוערת בלב אויבינו.

אני זוכרת את לווייתו של יהודה שוהם הי"ד בן חמשת החודשים, בן יחיד להוריו לאחר שנות המתנה ארוכות. הוא ישב במושב התינוק, בחלקה האחורי של מכונית הוריו, כאשר מטר אבנים רוצץ את גולגולתו. כאשר הקשבתי להספדים קורעי הלב, חשבתי לעצמי "הלב שלי נקרע מההשתתפות בלוויות של ילדים". אנחנו, כאומה, קברנו למעלה מאלף ילדים, אמהות, אבות ואפילו משפחות שלמות, בגרועה מכל המלחמות.

ואז, בשנת 2002, לאחר טבח הפסח שבו נרצחו 29 יהודים שהשתתפו בסדר, ישראל החליטה סוף-סוף להשיב במלחמה משלה: מבצע חומת מגן. חזרנו לטריטוריות שהעברנו לשליטת יאסר ערפאת, וניסינו לטהר את קיני המחבלים. מבצע חומת מגן היה כמו אישה מוכה המחליטה בסופו של דבר להשיב מלחמת שערה. רישום חסר תקדים של 90% מחיילי המילואים שנקראו לשירות והגיעו, יחד עם עוד רבים אחרים שלא נקראו אבל מאוד רצו שירשו להם סוף-סוף להילחם במפלצת.

ביום העצמאות, שבועיים לאחר אותו פסח איום, המשפחה שלי עזרה לחלק "בשר על-האש" לחיילים בנקודה ליד בית לחם. החיילים אכלו במהירות, כשהם לבושים בשכפ"צים, ואז, חבשו את הקסדות, קפצו לתוך הנגמ"שים, והחלו שועטים חזרה אל הקרב, כשהם מנופפים לנו לשלום. הם היו אנשי מילואים בשנות השלושים לחייהם. כבר לא "רק" בנים של מישהו. חלק גדול מהם כבר היו גם בעלים של מי-שהן, והורים של מי-שהם. וכאשר עמדנו שם, מנפנפים להם בחזרה, תהיתי ביני לביני, כמה מהם יזכו לחזור בחיים.

המלחמה החדשה

בסופו של דבר, מדינת ישראל, מתוך כמיהה לשלום, החליטה לבנות גדר שתשים סוף לכל המלחמות. "נסיגה חד צדדית" הפכה להיות המנטרה בדרך לשלום, כשהגדר החדשנית תותיר את אויבינו בתוך לבנון, עזה, יהודה ושומרון. פוליטיקאי ישראלי אחד התרברב ואמר שהבאנו לעצמנו שלום על פי התנאים שלנו.

אבל היום, שש שנים לאחר שיצאנו מלבנון ושנה לאחר שיצאנו מעזה, אנחנו שוב במלחמה, בשתי החזיתות. הגדרות שלנו לא עמוקות דיין כדי למנוע מהמחבלים לחפור תחתיהן, וגם לא גבוהות מספיק כדי למנוע מטילי קטיושה לחלוף מעליהן. בעקבות התקפת החיזבאללה על גבולה הצפוני של ישראל, שהביאה למותם של שמונה חיילים ולחטיפתם של שניים, ישראל גייסה מילואים והטילה מצור על לבנון. ביום חמישי החיזבאללה שיגר למעלה משמונים טילים על ערים וישובים בצפון ישראל, שהרגו שתי נשים ופצעו 120 אחרים. שני טילים פגעו בחיפה. ואנחנו שוב במלחמה.

ביום חמישי בלילה התקשרנו לחברינו אליהו וטובה מצפת, העיר שספגה כל כך הרבה פגיעות ושילמה בחייו של אחד מתושביה ובפציעתם של אחרים. חברינו וילדיהם בילו את שעות אחר הצהריים במקלט שבבניין שלהם. "שריקות הטילים באוויר וקולות הנפץ מפחידים את הילדים", סיפר אליהו בזעף. חלק משכניהם נמלטו מצפת, ואנחנו הזמנו את חברינו להגיע לירושלים ולהישאר איתנו.

אמנם ירושלים נמצאת מחוץ לטווח הירי, אבל ליבותינו נמצאים בתוך טווח תקיפותיהם השטניות של אויבינו. אני בוכה כאשר אני מתפללת על גלעד שליט (גלעד בן אביבה), החייל הצעיר שנחטף על ידי אנשי החמאס מצד זה של גדר ההפרדה בינינו לבין עזה. ואני בוכה כאשר אני מתפללת על אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שני חיילי המילואים הצעירים שנחטפו בצד זה של גבול לבנון. אני בוכה על משפחותיהם של החיילים והאזרחים הקוברות את בניהן.

המשוואה הפשוטה

לבי הדואב קורא בשקיקה את החדשות המתמשכות על טילים קטלניים שמומטרים על ערים וישובים בארץ. אני מתאבלת על מותם של חיילים ואזרחים, ויחד עם זה אני מודה על מותה של האשליה. האשליה שנסיגה חד צדדית נוספת תביא שלום, האשליה שאנחנו יכולים לשבת לבטח מאחורי הגדרות, האשליה שאויבינו יתפייסו אם נוותר להם עוד ועוד, האשליה שהקהילייה הבינלאומית תהיה הפעם לצידנו. המצב הקשה הנוכחי שלנו, הוא תוצאה של חשיבה שנבעה ממשאלות ליבם של אלה שבחרו להתעלם מההצהרות הברורות (בערבית) על תוכניותיהם של אויבינו; של אלה שהשתוקקו לזכות בהכרה בינלאומית, יותר משהתייחסו למציאות האמיתית שלנו.

כאשר אנו, כעם, ראויים מבחינה רוחנית להחזיק בארץ ישראל, אנחנו שולטים בה.

ועכשיו, המציאות מכה בפנינו, וגם לה, יש פנים משל עצמה. אלו פניו של ירמיהו הנביא, שדרכו הבהיר האלוקים את המשוואה הפשוטה: כאשר אנו, כעם, ראויים מבחינה רוחנית להחזיק בארץ ישראל, אנחנו שולטים בה. וכאשר חסרה לנו הזכות הרוחנית להחזיק בה, אנחנו מאבדים אותה. כפי שירמיהו מבטא את דברי האלוקים, וקורא: "על מה אבדה הארץ, נִצְתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה' - על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם; ולא שמעו בקולי, ולא הלכו בה" (ירמיהו ט', י"א-י"ב).

האלוקים הבהיר שוב ושוב לאורך ספרי התורה והנביאים, שארץ ישראל היא ירושת נצח של עם ישראל, כפי שהובטח לאבותינו. אבל, כדי להחזיק בה בפועל ולחיות בתוכה, אנחנו צריכים להיות ראויים לה. ארץ ישראל שייכת לנו כמו שבית ממושכן שייך לבעליו. המשכנתא שאנחנו חייבים לשלם, היא ציות לחוזה האלוקי שמגדיר את מערכת היחסים שלנו עם אלוקים ואדם.

אני לא יודעת אם ננצח במלחמה האחרונה הזאת. אבל אני כן יודעת, שזה לא מונח בידי החמאס או החיזבאללה. לא בידי הפוליטיקאים שלנו או ראשי הצבא. לא בידי ארה"ב או האו"ם. הניצחון שלנו תלוי בנו ובזכות הרוחנית שאנחנו יוצרים, ועד שנקבל על עצמנו את המציאות הזאת, נגזר עלינו להמשיך ולהילחם – שוב ושוב.