כמה קשה לעזוב משהו שהשקענו בו, שבנינו אותו בעשר אצבעותינו? כמה קשה לתת לילד שגדל לעזוב את הבית ולפרוש כנף? כמה קשה להעלם מאחורי הקלעים לאחר שנים של משחק על הבימה, רק כדי להבטיח שההצגה תימשך?

שאלות פילוסופיות משהו, אבל התשובה לא מתמקדת בשטח הפילוסופיה. יש לה משמעויות כלכליות, לפעמים, ומי ששואל את השאלות יכול להיות בעל מניות, או איש עסקים, או ביל גייטס.

ביל גייטס הודיע, על פרישתו מתפקידו כארכיטקט התוכנה הראשי של מייקרוספט. לא, הוא לא נעלם מהשטח: הוא יישאר יושב ראש החברה. אבל ההחלטות הטכניות, המילה האחרונה בפיתוחים חדשים, כבר לא יהיו שלו.

לא כולנו מגשימים את החלומות שלנו. מעטים מתחילים את הגשמת החלום שלהם בגיל 19. אבל בגיל הזה, לביל גייטס כבר היה חזון, וכבר הייתה לו חברת תוכנה קטנה בשם "מיקרוסופט", אותה הקים עם חבר לספסל הלימודים. גייטס הצעיר החזיק בדעה יוצאת דופן על חשיבות התוכנה במחשב. 15 שנים מאז עזב את האוניברסיטה כדי להיות מפתח תוכנה, השיקה מייקרוספט את "חלונות 3.0". שאר הסיפור רשום בספר דברי הימים של עולם המחשבים.

מיקרוסופט היא ללא ספק הצלחה גדולה: די בעובדה שביל גייטס הוא האדם העשיר בעולם כדי להעיד על כך. אבל, יחד עם הפיתוחים המרשימים, היא ספגה גם הרבה ביקורת על התנהגות לא נאותה ומדיניות של חיקויים. אבל גייטס לא פורש בגלל זוטות כאלו: הוא פורש כי בעלי המניות לוחצים, כי החברה מדשדשת במקום כבר כמה שנים, כי גוגל שולטת ביד רמה על רשת האינטרנט, כי מיקרוסופט נרדמה בשמירה והחמיצה את האפשרות להיות גורם מוביל בשוק הזה. לכן, גייטס ישמור על תוארי הכבוד ויקדיש את עצמו מעתה והלאה לפילנתרופיה. אנשים אחרים ינסו לקדם את החברה למקומות חדשים. גייטס לא יהיה עוד הפוסק האחרון בפיתוחי תוכנה.

ברור למדי שגייטס אינו אדם מעורר חמלה בשום מובן, והסימפטיה אליו הייתה מאז ומתמיד מעטה. ובכל זאת, הצעד האחרון שלו ראוי לשבח וזוכה לניד ראש של הערכה מפרשנים רבים. גייטס, אשף התוכנה, הסכים לשים את האגו שלו בצד למען היצירה הגדולה של חייו, מיקרוסופט. זו ברירה שכמעט כולנו נתקלים בה, גם אם חשבון הבנק שלנו לא מכיל מיליארדים. זו ברירה שהחיים הציבו שוב ושוב בפני אנשים.

לפנות את הבמה לאחרים

על מצבתו של ג'ורג' וושינגטון, מצביא מלחמת העצמאות האמריקנית ונשיאה הראשון של ארצות הברית, חרוט משפט מפורסם: "ראשון במלחמה, ראשון בשלום, ראשון בלבבות בני עמו". הפיוטיות ביטאה הערכה עצומה לנשיא עם פופולאריות אדירה ומעמד איתן כסלע, שאחרי שתי תקופות כהונה פרש מרצונו מתפקיד הנשיא. ארצות הברית הייתה רפובליקה צעירה בעידן של מונרכיות. וושינגטון יכול היה, לו החליט לשמור על כיסאו, לשנות את אופייה של ארצות הברית, ליטול משהו מצביונה הדמוקרטי. הוא היה מוכשר, אמיץ, הבולט בין האבות המייסדים, והאיש שנלחם את הקרבות הידועים מכל. אף אחד לא היה יכול לעמוד בדרכו, לו בחר להמשיך בתפקידו. אבל וושינגטון העריך את המדינה שליצירתה תרם כל כך הרבה, ולכן פרש לביתו בשלווה, מניח לאדם אחר לשאת את חובות הנשיא. ארצות הברית ידעה מאז, שלכל אדם יש תחליף. שלטון אבסולוטי לא היה אפשרי בה.

אנחנו עושים את זה כי העולם זקוק לאנשים שיזוזו הצידה כדי שאנשים אחרים ירכשו ניסיון.

נכון שתמיד עדיף לבחור את התזמון שלך, ולא לחכות עד שתיבעט החוצה. אבל הרבה פעמים מדובר בהרבה יותר מכך. וינסטון צ'רצ'יל היה ללא ספק מגדולי המדינאים של בריטניה. כשאנגליה עמדה לבדה מול היטלר, האיש שהבטיח לעמו דם יזע ודמעות, ניהל מערכה אסטרטגית הרואית נגד הרייך השלישי שאיים לסחוף את הכל לפניו. "הכרת התודה" מהבריטים הגיעה בדמות בחירת יריבו קלמנט אטלי לראש ממשלה, מיד בתום המלחמה. צ'רציל סבל מכמה שנים של חוסר סיפוק עד שבשנת 1951 החזיר לו הציבור את המשרה שמילא בהצלחה כזו בימים קודרים. מעמדו היה אז בשיאו. המלכה העניקה לו תואר אבירות, אבל בשנת 1955 הוא פרש מרצונו, מוריש את המשרה לאיש שסמך עליו והאמין ביכולותיו. צ'רצ'יל היה מודע לגילו המתקדם, ולא רצה לגרום נזק למדינה שעזר להציל. פוליטיקאים מבוגרים אחרים נצמדו לכיסאם עד שאי כשירותם הפכה נהירה לכל, אבל צ'רצ'יל, קורץ מחומר אחר. הוא האמין שהמדינה באה לפני האינדיבידואל.

הורים חווים, הרחק מאור הזרקורים, ייסורים דומים. הילדים הקטנים שהם גידלו וטיפחו פורשים כנף לבסוף. וכשהגוזלים פורחים מהקן, מה אמור הורה להרגיש? יש כאלו שמסרבים להסתגל. ממשיכים להתערב גם בחיי הילדים הנשואים, מתעקשים שהצאצא הבוגר יישאר קשור לשרוכי סינרם. אבל רוב ההורים, בדרכם שלהם, הם וושינגטון וצ'רצ'יל. הם שמחים שעשו את חלקם ושמחים לראות את ילדיהם פוסעים לבד, גם אם הם עושים זאת מחוץ לבית.

קשה לזוז הצידה. זה קשה עם ילדים. זה קשה עם פרויקט שהיית מעורב בו וכבר לא נזקק לך. זה קשה, אולי, יותר מכל, כשנוכחות מתמשכת נחשבת הפרעה. כשאתה יודע שהיית פעם נכס, ועכשיו אתה נטל. שלמען הדבר שאתה מאמין, אתה צריך ללכת, לתת לאחרים לעשות ולשבת ביציע, כמו כל אחד אחר. יש אנשים שמתקשים להאציל סמכויות, על אחת כמה וכמה מתקשים לפנות את כיסאם לגמרי. מנהלת וותיקה אחת שפרשה מרצונה, סיפרה על תגובותיהן העוינות של חברותיה למקצוע כאשר הסבירה להן את מניעיה. "צריך לתת הזדמנות גם לצעירות יותר", היא אמרה. הן לא אהבו לשמוע את זה.

זה קשה, ועדיין רובינו עושים את זה. אנחנו עושים את זה כי העולם זקוק לאנשים שיזוזו הצידה כדי שאנשים אחרים ירכשו ניסיון. משום שלא רק שלכל אדם יש תחליף, לכל אדם יש גם מה לתרום בדרך שלו. האדם המוכשר ביותר לא יכול לספק את כל זוויות הראייה ואת כל התובנות, ולכן תחלופה, בכל דבר, היא תופעה בריאה כל כך.

פרישה מרצון, ויתור על סמכויות, הימנעות ממעורבות יתר בחייהם של אחרים, כולם נובעים מאותו המקום. המוכנות לוותר על האגו. ההסכמה לשבת ביציע ולעודד משם, במקום לרקוד על הבימה המרכזית.