לברזילאים יש את הקרנבל בריו, עם קצב הסמבה התוסס. לסקוטים יש את פסטיבל אדינבורו נוטף התרבות. ולישראלים? גם לנו יש אירוע שאין לאף אחד אחר. שבוע הספר.

ראשיתו של שבוע הספר הייתה מצער – שורת דוכנים צנועים בשדרות רוטשילד בתל אביב, הרחק בתוך ערפילי העבר, או ליתר דיוק, 1926. אז הוא נקרא "יום הספר העברי". היום הוא גדול, חזק, יודע ללכת ואפילו לרוץ. שבוע הספר נמשך רשמית שבוע אחד, אך דה-פקטו ינפנפו בו חנויות הספרים במשך כל החודש. למה לא?

שבוע הספר העברי הונהג בימים של ציונות תמימה, וביקש להחזיר את עטרת התרבות העברית ליושנה. ולא פלא שהמילים "תרבות עברית" התקשרו אסוציאטיבית עם המילה "ספרים". מה יותר עברי מספר? איזו תרבות יכלה להיות מפותחת יותר בקרב עם הספר? מאז זרמו בירדן הרבה מים פוסט-מודרניים, וכמעט 20 אחוז מהספרים הנמכרים בשבוע הספר הם ספרים בשפות זרות. אבל, המוסד של שבוע הספר בעינו עומד. אמנם בשדרות רוטשילד לא עומדים הדוכנים, אבל הקניונים, מצד שני, מארגנים הפנינג ענק סביב האירוע השנתי הזה.

כאמור, כל הזכויות לרעיון שמורות לגניוס היהודי. אתר הכנסת מתמוגג: "שבוע הספר הוא אירוע מיוחד במינו בעולם. אמנם יש ניסיונות במדינות אחרות לערוך ירידים בסגנון דומה, למשל בערים שונות בספרד ובגרמניה, אך בשום מקום אין מדובר באירוע כלל ארצי".

בבית היהודי היו תמיד ספרים. אמנם מחירם הרקיע שחקים (אנחנו מתלוננים על המחירים היום?), אבל ליהודים היה תמיד סדר עדיפויות ברור מאד.

כמו כל דבר שנעשה במאה ה-21, העטיפה מושקעת לא פחות מהמוצר. ערימות-ערימות של ספרים חדשים, בוהקים, נכלאים בתפאורות מושכות עין, ונאלצים להאזין למוזיקת רקע. מעל לכל מרחף ענן של דחיפות, שבלעדיו אי אפשר לעשות כלום בישראל. אם זה אירוע חד-שנתי, אז זה קצת כמו חג. ואם זה קצת כמו חג, אז צריך לקנות, ולעמוד בתור, ולהילחץ, ולסחוב את הילדים, ולצאת מהדעת. ופתאום בקניון חיפה מחליטים שבצירוף המילים "שבוע הספר" יש שתי שגיאות: שגיאה מתמטית שמדברת על שבוע במקום על שבועיים, ושגיאה לשונית שמדברת רק על ספר. וכך הם משחררים לעולם בן כלאיים חדש: "שבועיים הספרים והמוזיקה". בכל זאת התקדמנו קצת מאז 1926.

עולם בלי ספרים

קיקרו אמר שבית בלי ספרים הוא כמו גוף בלי נשמה. המסורת היהודית לא נזקקה לציטוטים לטיניים כדי להבין זאת. בבית היהודי היו תמיד ספרים. ספרי קודש, כמובן. אמנם מחירם הרקיע שחקים (אנחנו מתלוננים על המחירים היום?), אבל ליהודים היה תמיד סדר עדיפויות ברור מאד. גם יהודי יחיד בכפר, עני ואביון, החזיק ברשותו אחד או שניים מהנ"ל. בנוסף לסידור, חומש או מסכת גמרא אחת.

המודרניזציה הכתיבה שבית בלי נשמה הוא בית בלי מקלט רדיו, או בלי טלוויזיה, או בלי מחשב. חלק מהתרבויות הסכימו פה אחד שעולם חדש ואמיץ לא צריך ספרים בכלל, אולי רק ספרי בישול. קיקרו היה בן איטליה, רומא של אז. אבל, באיטליה של היום, ספרים הם מצרך לא מבוקש.

את הגוויעה של הספר כאמצעי בידורי או חינוכי מוכיחים, באופן אבסורדי, דווקא רבי-המכר הגדולים שמגיעים למעמד של תופעה.

את הגוויעה של הספר כאמצעי בידורי או חינוכי מוכיחים, באופן אבסורדי, דווקא רבי-המכר הגדולים שמגיעים למעמד של תופעה. מי שקורא את הביקורות המשתאות על ספרי פולחן כמו הארי פוטר וצופן דה-וינצ'י, יכול לחשוב שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שספרים כובשים מקום כזה בסדר היום העולמי. ובכן, טעות! לצ'רלס דיקנס, למשל, היה מעמד לא פחות מזה של גיי.קיי. רולינג. עשרות ספריו הודפסו שוב ושוב כדי לענות על הדרישה העצומה. את "בית ממכר עתיקות" הוא כתב בתחילה כסדרה, והעיתון בו הסיפור התפרסם נשלח לקוראים האמריקניים דרך הים. כשנכנסה לנמל הספינה שנשאה עליה את הגיליונות עם הפרק האחרון, עלתה שאגה מהקהל העצום שהמתין שם: "מה עם נלי הקטנה? האם מתה?", בריטי אחר, ארתור קונן דויל, הדהים את הממלכה המאוחדת כשהרג את שרלוק הולמס שלו באחד הסיפורים. עשרים אלף מנויים על העיתון בו התפרסמו סיפורי שרלוק הולמס ביטלו את המנוי, וג'נטלמנים שפויים בדרך כלל הסתובבו בלונדון לבושי שחורים. דויל נאלץ לבסוף לבצע נס תחיית המתים כדי לשכך את חמתם של קוראיו.

ברור, לכן, שספרים וסופרים רכשו השפעה עצומה הרבה לפני המאה ה-21. הפליאה שלנו על הצלחתם של רבי מכר כיום, היא אינדיקציה לגסיסתה הכללית של הספרות. יש סרטים ומוזיקה ומשחקי מחשב - הספר הוא לכל היותר בן חורג. ובן חורג שמצליח בחיים הוא תמיד סיבה להשתאות.

עם הספר, עדיין

ישראל היא כיום חלק אינטגרלי מתרבות האינסטנט, שלא רוצה לעקוב אחרי פיתולי עלילה על דפי נייר. אבל לנו יש מורשת ומסורת של אלפי שנות ספרים. הספרות העברית הכללית היא צעירה מאד, יחסית. אבל ספרים היו תמיד חלק חשוב מחיי היהודים. לא לשווא ניסתה הכנסייה ליטול את ספרי היהודים ולשרוף אותם. הם היו מקור כוח מסוכן.

אנחנו הישראלים לא יכולים לפטור את הספרים בלי נקיפות מצפון. נכון שהשנים האחרונות עשו שמות בטווח תשומת-הלב שלנו. נכון שהרבה יותר קל לבהות במסך צבעוני, מאשר לקרא שורות של אותיות שחורות שמספרות סיפור בדממה דקה ובלי אמצעים ויזואליים. נכון שלכולנו יש בבית ערימות של ספרים שאולי פעם נגיע אליהם. בשנת השבתון, או בפנסיה, או אחרי שנזכה בלוטו. עדיין, בישראל יוצאים לאור מדי שנה למעלה מארבעת אלפים כותרים חדשים. עדיין, כל ישראלי קונה בממוצע חמישה ספרים בשנה. ועדיין שבוע הספר הוא אירוע ששווה להפיק אותו מבחינה מסחרית, גם בעידן שהחייאת התרבות העברית לא בדיוק עומדת בראש מעייניו של מישהו.

כמעט כולם מצהירים על מחסור בזמן לקריאה. אבל, בכל זאת, שבוע הספר הוא אירוע שיכול לקרות רק פה. רק לנו יש מספיק תסביכי-אשמה כדי לבקר בדוכנים, לחפש ספר שיחזיק את תשומת הלב שלנו ליותר מחמש דקות, למצוא או להתאכזב, ולפחות לקנות לילד את "האריה שאהב תות" שאהבנו פעם, לפני שלושים שנה. רק אנחנו יודעים שגם אם העולם התעוות, והתמחשב ושינה צורה, הקשר לספרים ספוג עדיין בדמנו. חיים שפירא, מספר בסיפור קורות חייו משנות השואה - "לך לך בני" - כיצד התגלגל לכפר נידח ברוסיה בימי המלחמה. כשביקר בביתו של מורה הכפר, נשלחו עיניו אוטומטית אל מדף הספרים: כמה כרכי שירה וסיפורת, כולם ברוסית שלא ידע לקרא. מורה הכפר צחק - "עם הספר. אתה נראה כאילו מצאת קרובי משפחה!"