שלושת המנעולים

חזרתי כעת מביקור בן עשרה ימים בצרפת, וליתר דיוק מהעיר מץ שבצפונה. שהִייתי שם נבעה מכורח של שמחה משפחתית חשובה. עיקר האירוע שם סבב סביב השבת, בה נפגשים כל היהודים המקומיים תחת קורת גג אחת, שרים, מתפללים ושמחים בצוותא. אלא שאני איחרתי קום באותה שבת בבוקר ונאלצתי ללכת לבד אל בית הכנסת. זכרתי פחות או יותר היכן הוא ממוקם והדרך נראתה לי פשוטה. הסתובבתי לי שעה ארוכה ברחובות מץ, כאשר אחד הבניינים שהעמדתי כציון דרך נקרה על פני בערך ארבע פעמים בכל פעם מזווית אחרת, עד שהתחלתי לחשוב שאולי זהו בית הכנסת ולא לחינם נקלעתי לכאן, אולם עד מהרה התברר לי כי מדובר בכנסייה יוונית עתיקה (לא תאמינו כמה כנסיות יש שם...).

בלית ברירה, החלטתי לפנות לעזרת הציבור אך האנשים שאותם שאלתי הביטו עלי בתמיהה כעל אדם שאינו בריא בנפשו ופשוט לא ענו, ואני כבר חשבתי להתייאש. אבל אז קלטתי בזוית עיני אדם שנראה כיהודי, הולך בצעדים מהירים. זינקתי עליו במהירות והוא בבהלה קלה הסביר לי כי המארח שלנו היה מודאג ושלח אותו להסתובב ברחובות למצוא את האבדה (זאת אומרת, אותי).

הגענו לבית הכנסת כאשר חולפת בי תחושה עמומה שהאדם שממול לכניסה מביט בי בחשדנות, מי זה? שאלתי את היהודי שלצידי. השומר, הוא ענה בטבעיות. הכניסה בסך הכל היתה חלקה, והיינו רק צריכים לפתוח שלוש דלתות עם מנעולים שונים, ואז הגענו אל האולם הגדול והמפואר עם הקישוטים ופיתוחי העץ המרהיבים של קהילת מץ.

האולם היה ריק.

איפה כולם? שאלתי, היהודי הסביר לי שאין מספיק אנשים השבת ולכן מתפללים בבית הכנסת הקטן. בבית הכנסת הקטן היו כארבעים אנשים, וחוץ מהחזן שעטה גלימה וחבש לראשו כובע מאד משונה, היו רוב האנשים זקנים או די מבוגרים, כך שהתפילה עברה ביבושת של טקס ריטואלי מוכר.

זה היה די עצוב.

רופא השיניים

מאחר ומשפחתי במקורה מצרפת הציע אבי כי 'אם אני כבר שם' כדאי שאגש לאחד מידידיו רופא שיניים במקצועו, ואעבור מספר טיפולים – שהיו עולים לי הון עתק בארץ – בחינם. יצאתי לפגוש את ד"ר דניאל במרפאתו בעשר בבוקר, וישבתי לי לתומי בחדר ההמתנה הנאה שלו.

בשלב מסוים יצא ד"ר דניאל החוצה, ואני קראתי בשמחה "הי דניאל מה שלומך?" דניאל לא ענה וקרא לי אליו בפנים חמורות: מה זאת הכיפה הזאת אתה לא נורמלי? אתה יודע מה אתה עושה לי? תלבש קסקט כמוני, ובבקשה אל תדבר אלי בעברית כאן, הנהנתי בהלם, ודניאל הוסיף, גם במשך הטיפול ליד האסיסטנטית שלי אל תדבר בעברית, לא כשהיא שומעת, תעשה תנועות. עשיתי.

זה היה עצוב.

אז נכון...

אז נכון שפה בארץ האנשים לפעמים לא מנומסים וכשאתה מבקש עזרה בנימוס ממישהו הוא די המום ומשוכנע שאתה מסדר אותו באיזושהי צורה. ונכון שהאנשים כאן יותר עצבניים, הקללות פה עסיסיות במיוחד, כולם רבים עם כולם, ועם עצמם גם כן, המצב הכלכלי 'על הפנים' ואת הפוליטיקאים שלנו אין צורך להציג, אבל זו ארץ היהודים שלנו, אפשר ללכת ברחוב עם כיפה אפשר לדבר עברית בקול, ונקודה חשובה: לבית הכנסת אין אפילו מנעול אחד.