הקוסם דיוויד בליין עשה לפני שנתיים משהו שלא כל אחד יכול לעשות: הוא שהה במשך 44 יום, ניזון מצינורית נוזלים בלבד, בתא זכוכית תלוי באוויר מעל נהר התמזה בלונדון. מי שיאמץ את מוחו מעט ייזכר בתמונות מההרפתקה הזו: העיתונים היו מלאים בהן. הקוסם העביר יותר מחודש כאסיר מרצון בשביתת רעב, כשתיירים באים לראותו, כאילו היה מוצג בגן החיות הלונדוני או במוזיאון השעווה של מדאם טוסו. הלונדונים התגודדו מסביב בעניין, והשליכו עליו ביצים סרוחות וכדורי גולף, כנראה כדי לגלות אמפטיה. בלילות תמיד היו כמה מתנדבים שתופפו במרץ כדי להפריע לו לישון.

זה לא בדיוק ריפה את ידיו של דייויד בליין. בימים אלו הוא כבר עסוק בתוכנית אחרת. הוא מנסה להעביר שבוע בתוך בועת ענק, מלאה מים, במרכז לינקולן בניו-יורק. איך הוא ינשום? חמצן מועבר לו בצינור מיוחד. מזון מנין? הוא לא זקוק למזון. הוא כבר צם בעבר יותר מחודש, נא לא לשכוח. אבל נוזלים מועברים אליו גם הם בצינורית מיוחדת. בתום השבוע המימי הזה, ינותקו הצינוריות, והוא ינסה לשבור את שיא העולם בשהייה מתחת למים ללא חמצן. השיא כיום, למעוניינים לדעת, עומד על 8 דקות ו-58 שניות. הגראנד פינאלה של הפגנת התעוזה הזו יהיה ניסיון להימלט מהשלשלאות הקושרות אותו בתוך הבועה, א-לה-הודיני הגדול. הדרמה הזו תתועד במלואה, ותעובד למופע טלוויזיוני בשם "דיוויד בליין- טובע בחיים".

יש כל מיני דרכים להגיב על ידיעה כזו: למשל לתהות מאיפה בדיוק בליין הזה מגיע ואלו טראומות משפחתיות קבורות בעברו: או לשאול למה לכל הרוחות אף חבר שלו לא מוצא לו פסיכולוג טוב. ומי שמרחם מדי על בליין מכדי לבקר אותו בהחלט יכול לשאול למה מעשים רציונאליים שכאלו צריכים לזכות לכיסוי תקשורתי נרחב, שעלול להכניס לראשיהם של אחרים את הרעיון שזה אמיץ ומעורר השראה להתחפש לדג באקווריום, גם אם אין לך זימים, בינתיים.

בליין, הוא לא בן עשרים שטרם עמד על דעתו. גילו עומד על 33, גיל שבו מצפים מאדם, לפחות, לשיקול דעת הגיוני.

בליין, אגב, הוא לא בן עשרים שטרם עמד על דעתו. גילו עומד על 33, גיל שבו מצפים מאדם, לפחות, לשיקול דעת הגיוני. ובליין, מבחינתו, בהחלט שקול ומחושב. הוא הצהיר שהוא "מרגיש די טוב" לפני הכניסה לבועת המים, ואפילו בחר מסיבות טובות לבצע את התעלול דווקא בניו-יורק. "בכל פעם שהוא עשה משהו בניו-יורק, התגובות היו חיוביות להפליא", הסביר דוברו. "הניו-יורקים די מדליקים בקטע הזה".

הלונדונים לא כל כך.

בליין גם לא נכנס לבועה בלי ייעוץ מקצועי והכוונה קפדנית. יש לו מאמן מיוחד לצלילה חופשית בשם קראק. קראק יישאר לצידו של בליין, סליחה, לצד הבועה, לכל אורך השבוע. לקראק עצמו יש עבר של עצירת נשימה לזמן ארוך מתחת למים, והוא מקווה שהתלמיד יעלה על מורו.

כל זה אולי מוכיח שבליין לא בדיוק מתאבד, אם אפשר לומר זאת על מישהו שמוכן להרעיב את עצמו למשך שבועות, אבל זה עדיין לא מסביר מה מביא אדם שפוי בדעתו להקדיש את האנרגיה לפעלולים שיקנו לו אולי חשיפה ופרסום, אבל לבטח לא הערכה או כבוד. המקסימום שהוא יכול לצפות לו הוא שיא גינס על שמו, ומה כבר המשמעות של זה? ספר השיאים של גינס מלא בשיאים מוזרים של אנשים שרכבו על אופניים עם הפנים לאחור, מנגנים על כינור ביד אחת ויורים בחץ וקשת בשנייה, או משהו מעין זה. שמם אולי התפרסם, אבל מי מכם משתוקק במיוחד לקבל מהם חתימה? וכמה מכם היו מוכנים בכלל לארח אותם לסופשבוע?

אבל בליין לא נותן לזה להטריד אותו. והוא גם לא היחיד. אנשים גלשו בתוך חביות על מפלי הניאגרה עוד לפני שהוא נולד. אחרים ביצעו קפיצות נועזות מעל גשרים, במקומות שגרמו להם להיעצר על ידי המשטרה על הפרת הוראות הבטיחות. פעלולן אחד התמחה בקפיצות ממקומות גבוהים כשהוא רכוב על אופנוע - זה שהוא נפצע לא פעם לא גרם לו להרהורי פרישה. סם פאטץ' קפץ כבר ב-1827 מהמפלים בניו-ג'רסי, קפיצה מגובה של כעשרים מטר.

גדולים מהחיים?

מה גורם לאנשים לבחור לעצמם קריירה שכזו? ומה גורם לחלק מהציבור להריע להם?

החיפוש אחרי ריגושים מקנה תחושה משלה שעשינו משהו, שיש איזה הישג שנרשם על שמנו.

דווקא ספרי הדרכה לכותבים מספקים תשובה לשאלה. אחת מהבעיות הקשות של סופרים מתחילים היא הצורך ליצור גיבור ראשי "גדול מהחיים": אף אחד לא רוצה לקרא על מישהו המתמודד עם בעיות קטנוניות כמו ציפורן חודרנית וילד ששואל יותר מידי שאלות. הגיבור צריך להיות מישהו יוצא מן הכלל, שמתמודד עם קונפליקט במידת אקסטרה-לארג'. שום דבר אחר לא יעורר בו עניין מצד הקוראים.

כל אחד מאיתנו הוא הגיבור הראשי בסיפור חייו. לא פלא שגם אנחנו רוצים לעניין את עצמנו, ואם אפשר גם אנשים אחרים. החיפוש אחרי ריגושים מקנה תחושה משלה שעשינו משהו, שיש איזה הישג שנרשם על שמנו. חלק מחפשים את האשליה הזו במסעות ממושכים על פני הגלובוס, במקומות מסוכנים שמשרד החוץ של מדינתם ממליץ לא להגיע אליהם. אחרים מהמרים בקזינו בתקווה מטורפת, בלתי פוסקת, להיות הזוכה הגדול הבא. אחרים מבלים בבריכה כל נעוריהם כדי לשבור את השיא האולימפי. דיוויד בליין, יהודי יש לומר, קובר עצמו בחיים ומטביע עצמו בחיים ותולה את עצמו באוויר ומבלה 61 שעות כשהוא מכוסה בקרח. זו היא בסך הכל דרך קצת פחות שגרתית להאדרה עצמית. דרך קצת יותר מסובכת מאפיית העוגה הגדולה בעולם או גידול הציפורניים הארוכות ביותר, בתקווה להיכנס לספר השיאים.

כל הדרכים מובילות אל אותו מקום ומתחילות מאותו דחף: הרצון להיות גדולים מהחיים. הנמרצים יותר מתנסים בעצמם: אלו שלא, חווים זאת דרך אחרים: אוהדים בהתלהבות קבוצת ספורט עד שהם הופכים בהרגשתם לחלק ממנה, והצלחתה מקנה להם תחושה משכרת של הצלחה, כאילו הם עצמם הביאו את הניצחון והניפו את הגביע. או משדרים תמיכה בקוסם שמבלה שבוע בבועת מים. משהו מהקסם והריגוש, הם מקווים בתת מודע, ידבק גם בהם.

קל ללכת שולל אחרי מעשים מושכי פרסום, במיוחד אם הם מלווים באפקטים מיוחדים ופירוטכניקה עוצרת נשימה. קל להאמין שכל מה שמזניק לשחקים את רמות האדרנלין בדם, הוא בודאי דבר בעל חשיבות. קל לחשוב שאם עשית משהו שטרם נעשה - יש לך סיבה להתגאות. אבל האמת היא שרק אחרי שאבק הכוכבים שוקע אפשר לגלות את הערך האמיתי של מה שעשינו. לדברים שנעשו בעבר, למעשים קטנים שלא זוכים לתשואות, לרגעים שבהם לא חווינו שום שכרון חושים, יש סיכוי גדול בהרבה להצליח במבחן הזה.

דיוויד בליין לא יהיה אדם גדול יותר כשיצא מהבועה, בין אם יצליח לבצע השתחררות מרהיבה מכבליו ובין אם לא. אבל אנשים ימשיכו לחפש את המתכונת לגדולה במעשים שבינם ובינה אין דבר. כי גם לצום 44 ימים בכלוב זכוכית, קל יותר מלנסות להיות באמת גדול מהחיים: בשקט, בצנעא, בלי שידור בטלוויזיה.
 

***

מאמר בנושא קרוב:

  על הגשר
מאת: הרב שרגא סימונס
לעתים, ה'הארה' נוחתת עלינו ברגע הכי פחות צפוי.