שחר חדש של היום שלאחר הבחירות. אני נכנס לאתר של "גוגל ניוז" הגרסא העולמית באנגלית. הכותרת הראשית? דיווח תוצאות הבחירות בישראל. אני מבקר באתר הניו-יורק טיימס, אחד העיתונים הגדולים והמשפיעים בעולם. הכותרת הראשית מספרת לגולשים על החלטות הבוחר הישראלי. והכותרת הראשית באתר ה-BBC? אתם כבר מנחשים. התמונה של אולמרט מחייך ומניף יד, מקדמת לשלום כל מי שנכנס לאתר.

זה לא שהעולם עצר מלכת ולא סיפק שום חדשות אחרות: ראש צוות הבית הלבן הוחלף, צרפת משותקת כולה בגלל שביתה והפגנות ענק נגד חוק חדש, כולנו ממתינים בסקרנות לליקוי חמה: אבל ישראל, בכל מקום, תופסת את הכותרות. מסין ועד אירלנד, כולם מחכים למוצא פי הבוחר הישראלי. מחמיא, לא?

40% מהעולם?

מי שבודק את התופעה הזו בהיגיון, מוכרח לשפשף את מצחו במבוכה. מדינת ישראל, עם כל הכבוד, קטנה יותר ממדינת ניו-יורק, ומספר בעלי זכות הצבעה פחות משישה מיליון. בלונדון, לדוגמא, חיים כשמונה מיליון בני אדם. מבחינת גודל האוכלוסייה ישראל לא שונה בהרבה מפינלנד או פפואה ניו גיני – ואם מישהו שמע אי פעם שמץ של מידע על הבחירות שם, נא להרים אלי טלפון.

ובכל זאת, כשהישראלים הולכים לבחירות בפעם החמישית בתוך עשר שנים, העולם עוקב מקרוב ושולח צי של כלי תקשורת לסקר. פרשנים מלומדים טורחים להסביר לקורא הבריטי או האוסטרלי את ההבדל בין ליברמן והאיחוד הלאומי, ומה בדיוק המצע של קדימה. אם הם נכשלים, לפחות זה לא בגלל חוסר מאמץ מצידם.

הבחירות, כמובן, הם לא האירוע היחיד שמפנה את תשומת הלב העולמית אל חלקת האלוקים הקטנה שלנו. שרון מאושפז? בנמל התעופה נוצרים תורים ארוכים של כתבים זרים שבאים לתגבר את 400(!) הכתבים הזרים הנמצאים דרך קבע בארץ. הכנסת בוחרת נשיא? שלל שפות נשמע במסדרונותיה. שלא לדבר על מה שקרה בשיא האינתיפאדה, כשמגיש ותיק כמו טד קופל הגיע להגיש את תוכניתו מאדמת המזרח התיכון.

כשסקר שאל פעם אנשים כמה אחוזים מאוכלוסיית העולם מהווים היהודים, התשובה הנפוצה הייתה בסביבות 40 אחוזים.

לרוב אזרחי כדור הארץ אין שמץ של מושג לגבי גודלה אמיתי של ישראל, או כמה יהודים יש בעולם. כשסקר שאל פעם אנשים כמה אחוזים מאוכלוסיית העולם מהווים היהודים, התשובה הנפוצה הייתה בסביבות 40 אחוזים. הנתון האמיתי קרוב יותר לרבע אחוז. ההגזמה העצומה הזו בהשערה משקפת בסך הכל את המשקל היחסי שיש ליהודים בסדר היום הציבורי, וישראל, מהבחינה הזו, היא חלק בלתי נפרד מהעם היהודי. אם עשרים וחמישה אחוזים מזוכי פרס נובל הם יהודים, וחלק גדול מהשמות בתעשייה ההוליוודית יהודים גם הם, ועשרה אחוזים מהסנאטורים של אמריקה נמנים על הדת היהודית, האדם הממוצע בהחלט עשוי להתבלבל. אם שומעים כל כך הרבה על היהודים, מן הסתם הם רבים מאד. יותר מהסינים, שהם, למי שרוצה לדעת, מהווים כשישה עשר אחוז מאוכלוסיית העולם. נשיא סין נשאל פעם מי העם הגדול העולם. "אנחנו והיהודים," השיב בלי להסס. הדמוגרפים היהודים יכלו רק להגיב בחיוך מר.

ההיגיון הזה עובד גם בנוגע לישראל. ישראלים, יהודים, הכל אותו דבר לאדם הממוצע שקורא עיתונים (מי שלא מאמין, שיראה איך יהודי בכל מקום בעולם נתקל בטענות על התנהגותה של ישראל). ואם מאמרי המערכת עוסקים לעיתים קרובות כל כך במדינה הזו, שמייצאת תפוזים ורובי עוזי, כנראה שהמדובר באימפריה רצינית. יש מספר מילים בעברית שמוכרות בכל מקום בעולם כמעט. הבולטת ביניהן? "המוסד." מעצמה, זה אנחנו.

המופע המרכזי

כאמור, זה מחמיא. או מטריד, תלוי כיצד מסתכלים על כך. אבל חשוב לדעת שזה בלתי ניתן לשינוי. אנחנו נהיה תמיד ההצגה הראשית, המופע המרכזי. נשיא ליבריה לשעבר, פושע מלחמה ידוע, יכול להעלם בלי להותיר עקבות, אבל העולם מעוניין יותר בנאום הניצחון של אולמרט. ישראל היא הביתן המרתק ביריד, זה שכולם חוסכים את הכסף כדי לבקר בו. מדינה צעירה, שלפני מאה שנה איש לא האמין שתוקם אי פעם. והנה היא קמה, והנה היהודים, אלו שרדפנו ושנאנו ולא קיבלנו לאוניברסיטה, עושים את זה בעצמם, ויש להם צבא ופרלמנט. מה יצא מהמדינה הזו? אנחנו, שחיים פה, מפתחים קהות רגשות. מי מאיתנו מרגיש שהוא חי בפלא? העולם מביט מהצד, משתאה ומחכה לראות מה יקרה בישראל הפעם. הצפייה הזו אדישה אולי, לא אכפתית יותר מצפייה במשחק כדורגל, אבל העניין בעינו עומד.

בביטוי "אור לגויים" משתמשים בדרך כלל בציניות. כי במה אנחנו יכולים להאיר את העולם?

בביטוי "אור לגויים" משתמשים בדרך כלל בציניות. כי במה אנחנו יכולים להאיר את העולם? בהישגים של תלמידינו במתמטיקה? באלימות בין בני נוער? במקום ראשון באכילת וופלים ושיחות בטלפון סלולארי? ובכל זאת לא ניתן להכחיש שהעולם נושא אלינו עיניים: מי באהדה, מי בעוינות, ומי בעניין אינטלקטואלי גרידא. אבל כולם עומדים ומצפים לדעת מה יעשו היהודים.

מי שזקוק לחיזוק הביטחון העצמי צריך רק לעיין בעיתונות הזרה. היא מצטטת את אחוזי ההצבעה הנמוכים, ומסבירה לקוראיה ש-63 אחוזי הצבעה הם אמנם נתון מכובד בכל דמוקרטיה מערבית אחרת, אבל לא בישראל. היא מנתחת בכובד ראש מעורר גיחוך כמעט, את המשמעות של התוצאות ('הישראלים מתפכחים מחלום ישראל הגדולה ועושים היסטוריה'), וברוב תבונה נמנעת מלהסביר את הצלחת מפלגת הגמלאים. אחרי קריאת כמה כתבות מסוג זה, תרגישו חשובים לאין שיעור. הנה השיעים בעיראק מצווים על ידי בוש להיפטר מראש ממשלתם – וזו רק כותרת משנית. בכותרת הראשית מסבירים למה חלק גדול מהישראלים ניצל את יום הבחירות כדי להשלים שינה במקום ללכת לקלפי. התקשורת הבינלאומית באמת עושה הכל כדי לתאר נאמנה את המציאות הפוליטית הישראלית. הכתבים טורחים לתרגם את שמות המפלגות לשפת אימם, וזועמים על אביגדור ליברמן: 'קדימה' מיתרגמת יפה למילה אנגלית אחת, אבל 'ישראל ביתנו' באנגלית הוא שם בן ארבע מילים!

כשהסיקורים המסיביים באים כתוצאה מאירוע טרור, לאיש אין חשק לדון בסיבות שמעלות אותנו לכותרות. אבל הנה התרחשה ובאה עלינו אחת ממערכות הבחירות המשעממות והאפאטיות ביותר שידענו אי פעם, ואת יום הבחירות עם ישראל העביר בקניונים. כתבים שעברו במרכזי הקניות דיווחו על קושי במציאת מרואיינים. הישראלים, שבדרך כלל שמחים כל כך להביע את דעתם בקול, סרבו לדבר על פוליטיקה ולא רצו לשמוע על הבחירות. הם רצו לאכול המבורגר בשקט ולקנות שואב אבק לניקיון פסח. אבל התקשורת העולמית הפכה אפילו את האדישות הזו לאייטם וניסתה למצוא את שורשיה. לשחקן הראשי לא מוותרים בקלות: גם אם הוא פורש מהמחזה עם כאב בטן, זו עצמה סיבה לכותרת.

אנחנו על המפה, אמר פעם טל ברודי בחגיגת ניצחון ספורטיבית. אבל על המפה הרי היינו מאז ומתמיד: אולי יותר מידי, לטעמנו. גם אם מקומנו במפת כדור הארץ לא מספיק לכתיבת שמה של עיר הבירה שלנו, עלינו מסתכלים בזכוכית מגדלת. זה עוזר לזכור כמה ערך יש לנו באמת: הרי לא יכול להיות שכל העולם טועה כשהוא מגלה בנו עניין?

אבל תשומת הלב הבינלאומית צריכה גם לגרום לנו לתחושת מחויבות: אם כל העולם מצטופף בביתן שלנו, כדאי לטאטא קודם את הרצפה, ושטיפה הגונה גם כן לא תזיק.