לפני זמן רב שיגר לי חבר בדואר האלקטרוני מצגת תמונות שהוכתרה בשם 'ארץ בראשית'. המצגת הכילה תצלומים יפהפיים של הנוף הבראשיתי ביותר בישראל- הנגב. על מסך המחשב הופיעה שקופית אחר שקופית של צילומי נוף מרהיבים: המכתשים, הערבה, קבוצות יעלים שבוהות בסקרנות במצלמה, ושמיים תכולים עד אינסוף מעל.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הנגב. יש מי שטעמו מייקר לליבו דווקא את הירוק המלבלב של הגולן. זכותו. אבל אי אפשר שלא להשתאות מול פיסת ארץ קדמונית זו שיד אדם טרם נגעה בה. אלא שהמצגת נשלחה אלי כדי להזהיר שהאדם כבר מתכונן להושיט את ידו ולחבל בארץ המכתשים. וכמו תמיד, המניע הוא חומרי למדי, או במילים פחות מעודנות - כסף. 'חברת רותם אמפורט', הכריז כיתוב אדום מעל לתמונות, 'מתכננת לפתוח כאן מחצב פוספטים'. אף אחד לא מזלזל בפוספטים, אבל האם לא סביר להניח שמדינת ישראל יכולה להשיג אותם גם בלי להחריב את המקום האחרון שנראה, עדיין, כפי שנראה בימי התנ"ך? פיתוח ותעשיה הם דברים חשובים, אבל ניתן להשיג אותם גם בלי הרס הנוף בארץ הקטנה שלנו. 'סלעי המדבר יטחנו עד דק' הזהירה המצגת 'ואנו נישאר ללא אוצרות טבע להוריש לילדינו'. כיתוב נוסף הסביר שארץ המכתשים נמצאת בתהליך הכרזה כאתר מורשת עולמי על ידי אונסקו, ופתיחת המכרה מסכנת את ההכרזה.

המצגת הסתיימה בקריאה לכל מי שתומך במאבקה של החברה להגנת הטבע נגד פתיחת המכרה, לחתום על עצומה באתר החברה.

אנחנו ישראלים, ומה לנו ולטווח הארוך?

ומה, האם נכנסתי לאתר וחתמתי על העצומה? כמובן שלא. התרשמתי מהמצגת,הראיתי אותה לכל בני משפחתי, נדמה לי שאפילו שלחתי אותה הלאה. אבל שאחתום על עצומה? מה פתאום! לא שיש לי התנגדות לרשום את שמי, אבל במה תועיל חתימתי על העצומה? אם מעורבים בעניין בעלי הון, חזקה עליהם שינצחו ויפתחו את מכרה חלומותיהם. ממתי באמת מגנים על הטבע בישראל? החולה הייתה? הייתה. וים המלח גווע לו בדממה דקה ואיש אינו פוצה פה, והבנייה בערים הורסת עוד ועוד ריאות ירוקות. אנחנו ישראלים, ומה לנו ולטווח הארוך.

לא חתמתי על העצומה, למרות אהדתי למובילי המאבק לשימור המדבר. בליבי כבר הספדתי את הנגב כפי שהכרתי אותו. עוד כמה שנים, עוד כמה מחצבים, וארץ הבראשית שלנו תראה יותר כמו ארץ האחרית.

טעיתי, ואני שמח שכך. לאחר זמן מה הודיעו בחדשות שמכרה הפוספטים לא יפתח. או, בשפת הידיעה הרשמית, 'וועדת ההתנגדויות של מחוז דרום קבלה החלטה לבטל את תוכנית הכרייה של פוספטים בחצבה מערב שבנגב'. אוהבי הסביבה חגגו, וראש אגף שמירת הטבע בחברה להגנת הטבע הודה לכל המדענים, ארגוני הג'יפאים, ארגוני הסביבה ולכל תושבי ישראל שחתמו על העצומה כנגד התוכנית. "בזכות המאבק הזה", הוא מסכם, "הנגב ימשיך להיות פנינת טבע ולא יהפוך למחצבה אחת גדולה."

אחרי שבדקתי שאכן מדובר באותו מכרה שעל העצומה נגדו לא חתמתי, התחלתי לתהות למה, באמת, לא חתמתי. נכון שלא האמנתי שהמאבק יצליח. אבל ההחלטה מוכיחה שהסיכוי היה קיים. למה לא נאחזתי בסיכוי כדי לעשות את הפעולה הפשוטה הזו - חתימה על עצומה?

לא צריך להיות חבר ב'גרינפיס' כדי לרצות שהארץ שלך תשמר את יופייה. לא צריך לעבוד בחברה להגנת הטבע כדי להבין שחציבה בלי גבולות היא פעולה לא אחראית ולא הוגנת כלפי הדורות הבאים. אני הבנתי, והיה אכפת לי, ובכל זאת לא חתמתי. ולא הייתי היחיד: המצגת עברה בדואר אלקטרוני להמוני בני אדם. עשרות אלפים חתמו, רבים יותר- לא. מכל אלו שהראיתי להם את המצגת, איש לא הביע רצון לחתום על העצומה. ועם זאת- לאיש מהם לא היו מניות בחברת 'רותם אמפורט', וכולם חשבו שהריסת הנוף המדברי היא שערורייה.

מה כבר ביקשה המצגת? לא שנצא להפגין, לא שנשלח מכתב זועם לחבר כנסת. רק שנחתום על עצומה. ללחוץ על לינק ולרשום שם...כמה קשה זה יכול להיות?

אני, וכל הישראלים שלא חתמו, לא עשו זאת מעצלות. יש גבול לכמה עצל אפשר להיות. אבל אין גבול לכמה חסר אונים אפשר להרגיש. האמנתי בכל ליבי שלמאבק נגד החציבה אין סיכוי. ואם כך- למה לי לחתום? חבל, אבל הקייס אבוד.

והרי הוא לא היה אבוד אף פעם.

ככל שאני חושב יותר על הסיפור הזה, אני מזהה בו את הקלות הבלתי נסבלת של הרמת הידיים.

ככל שאני חושב יותר על הסיפור הזה, אני מזהה בו את הקלות הבלתי נסבלת של הרמת הידיים, שאינה מאפיינת רק מאבקים לשימור הסביבה. סקרים מסוימים מראים שחמישים אחוזים מהציבור לא מתכננים להצביע בבחירות. אנשי תקשורת בישראל מרבים לשאול מדוע הציבור כאן, בניגוד למקומות אחרים, נותר אדיש לכל גזירה כלכלית שמשיתים עליו. ולמה, למשל, מפגינים הסטודנטים בצרפת על כל תקנה שלא נראית להם בעוד כאן נותנים לשכר הלימוד הגבוה לעבור בשתיקה?

אלו הן רק דוגמאות בודדות. לכולנו יש נושאים יקרים לליבנו. לכל נושא יש משוגעים לדבר שמנסים לנהל מאבק, לעלות על בריקאדות ולהילחם. אבל רובינו מעדיפים לאהוד מהצד. לצקצק בלשון, לרטון, אבל לא לקחת חלק פעיל.

סליחה, לא כולנו. כי הרי אנשים רבים כן התגייסו למאבק החברה להגנת הטבע. אנשים רבים לא הסכימו להקשיב לקול הקטן והמייאש שכולנו מכירים, הקול שלוחש לנו "בשביל מה?" וגם: "למה לטרוח? ממילא אין סיכוי." ואולי הם המתיקו סוד עם אותו קול מרגיז ואמרו לו: "אם לא ננסה, מותק, אף פעם לא נדע." בפעם הבאה שאתם בטיול בנגב, תמלמלו תפילת הודיה על קיומם של אנשים כאלו. טיולי הג'יפים לא היו אותו הדבר בלעדיהם.

זה קשה. קשה להתגבר על כל מיני אמונות שאנו סופגים מהסביבה בלי להרגיש. מכל מיני אמירות שנזרקות לאוויר בלי מחשבה: "מה כבר אפשר לעשות? אנחנו רק בני אדם." "הממשלה עושה מה שהיא רוצה." "אי אפשר לשנות כלום." ואם בתת ההכרה אנחנו מאמינים בזה, אז אפילו חתימה על עצומה הופכת למשימה כבדה וחסרת תכלית. אולי בגלל ההיסטוריה הייחודית שלנו, של עם נרדף, אנחנו מאמינים בקיפוח ובחוסר הצדק ובכוחו המאגי של הכסף, אבל לא ביכולת שלנו להשפיע. והרי אפשר להוציא את היהודים מהגלות, אבל הרבה יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים.

הרי אפשר להוציא את היהודים מהגלות, אבל הרבה יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים.

לא כל מאבק מוכתר בהצלחה. החפצים להתייאש יכולים להיזכר במאבק נגד תוכנית ההתנתקות, ובמאבקים רבים נוספים, שלמרות מסירות הפעילים, ההשקעה והתעמולה, נחלו כישלון. אלא שהסיכוי לכישלון הוא לא תירוץ לישיבה בחיבוק ידיים, כפי שהסיכוי להצלחה הוא לא סיבה לזחיחות מראש. כישלון הוא אופציה וניצחון הוא אופציה, אבל אדישות איננה אופציה. לו הייתי חותם על אותה עצומה, יש להניח שלא זה מה שהיה מטה את כף המאבק. אבל אם כל אחד היה עושה את השיקול הזה, העצומה הייתה נותרת ריקה מחתימות. קרוב לודאי שלא היא הכריעה את המאבק לטובת שוחרי הסביבה, אבל לולא חתמו עליה עשרות אלפים, כיצד יכולים היו הפעילים בשטח לדעת שעומדת מאחוריהם תמיכה ציבורית רחבה? וכמה כבר אפשר להתאמץ ללא רוח גבית?

פעם אלימות במשפחה הייתה נושא לבדיחות, ולא דבר שזכה לטיפול רציני. פעם פיטום אווזים באכזריות היה מובן מאליו. פעם, אפשר עכשיו לומר, מכרות למחצבים במדבר נפתחו בלי מחאה. לא עוד. המאבקים של אלו מתוכנו שהאמינו, שידעו שיש לנו כוח גם אם כל תא בגופנו מתמרד וצועק "אין", הם אלו שהביאו את השינוי.

בפעם הבאה שאתבקש לחתום על עצומה בנושא חשוב לי, אני מקווה להיות ביניהם.