הרב אליעזר גלצהלר זצ"ל, ראש ישיבה מארה"ב, נפצע קשה בתאונת אוטובוס בעת ביקור בארץ, ונפטר בארצות הברית עשרה חודשים לאחר מכן, והוא בן 46 שנים. קווים לדמותו מאת חמותו.

עשרה חודשים לאחר תאונת האוטובוס המזעזעת בישראל שהותירה את חתננו האהוב בתרדמת, בט' בכסלו, נפטר הרב אליעזר גלצהלר. עם כל ההתעוררות הרוחנית, התפילות, התחנונים ומעשי החסד, הצדקה והתשובה ברחבי העולם שנעשו לרפואתו - תשובתו של מלך העולם, אבינו שבשמים, הייתה "לא".

ממעמקי הכאב הקולקטיבי שלנו, עולה השאלה המתבקשת, "האם אפשר להבין מזה שתפילותינו היו לשווא? האם אמירת פרקי התהילים הבלתי פוסקת של ידידנו האוהבים בכל מקום הייתה לבטלה?"

אחד מתלמידיו של הרב גלצהלר סיפר משל על שני אבות שנכנסו לחנות כדי לקנות בגדים לבני משפחותיהם. האחד מאוד קפדן בדרישותיו לגבי הסגנון, המידה והצבע; השני לעומתו עובר בחנות במהירות, בוחר חליפה אחר חליפה. כששאלו אותם על הגישות השונות שלהם, התברר שלראשון יש רק בן אחד להלביש, והוא חייב לוודא שהחליפה תתאים לו בדיוק. אבל לשני יש בית ברוך ילדים והוא יודע שאם הבגד לא יתאים בדיוק לילד האחד, אין ספק שהוא יתאים לילד אחר.

בדומה לכך, לקב"ה יש הרבה בנים אהובים. והוא לוקח אליו את כל התפילות. מסיבה עלומה כלשהי שרק הוא יודע, התפילות שלנו לא יכלו לעזור לרב אליעזר בדרך שקיווינו. אבל ללא ספק, הכמות העצומה של אנרגיה רוחנית חיובית שעלתה מתוך תפילותינו, תפעל למען רבים אחרים שזקוקים לה. ובע"ה יתנו התפילות גם כוח לחזק את אשתו, בתנו ביילה, ושלושה-עשר ילדיהם המקסימים.

סביר מאוד שתפילות אלו ילוו את אליעזר למשכנו הנצחי, ויעמדו לזכות נשמתו. ידידנו בכל מקום שהשקיעו לב ונשמה בתפילותיהם למעננו - אנא דעו שתמיד נהיה אסירי תודה לכם, ושמאמציכם לא היו לריק. הם מתאימים למישהו, איפה-שהוא, ועולמנו בוודאי טוב יותר בזכותן.

השפעתו המדהימה של אליעזר ב-46 שנות חייו, בתחומים רבים כל כך, בלתי ניתנת לתיאור במלים. אלפים הגיעו, כשלבותיהם כבדים מיגון, כדי להביע את תודתם והוקרתם לאיש הגדול. אמו של אחד מתלמידיו דיברה על אהבת בנה כלפיו, כשהיא מציינת שבנה הסביר לה שהוא היה תלמידו האהוב ביותר של רבי אליעזר. היא האמינה בכך, עד שפגשה באימהות רבות אחרות שהיו משוכנעות באותו דבר. הן הוסיפו שעבור אותם נערים, מותו של אב ביולוגי לא היה מעורר תחושת אובדן גדולה יותר. ר' אליעזר עיצב אותם להיות "בני-אדם", בעלי דימוי עצמי חיובי ותחושת ערך עצמי.

התכונה להוציא מאנשים את הטוב ביותר שבהם ולגרום להם להרגיש מיוחדים לא הייתה מוגבלת רק למאות תלמידיו; היא גלשה לעבר כל אדם שפגש בדרכו. האנחות ונהרות הדמעות שנשפכו ביום הלווייתו מצעירים וזקנים, נשים, גברים וילדים, העידו על החלל הריק שנותר בלבותיהם של רבים רבים, שעבורם אין לו תחליף.

דמותו של ר' אליעזר הייתה מרשימה, ובגופו התמיר הייתה לו הופעה חיצונית של מנהיג. אבל ככל שהוא נראה מרשים, בולט יותר היה האור שליווה את נוכחותו. אש, אור של שמחה וחיות. האדמה פשוט רקדה תחת רגליו. הוא היה נלהב לחיות.

החיים עבורו היו תמיד נהדרים, מרגשים ומלאים הזדמנויות. מעולם לא היה דבר שדיכדך את חיוניותו. "גיוואלדיג – נפלא!" הייתה התגובה המוכנה על שפתותיו, כששאלו אותו מה שלומו ומה העניינים. (כשבנו בן ה-16, מרדכי דב, שהוא במידה רבה "הבן של אבא שלו", היה בבית החולים כדי לעבור ניתוחים על מנת לשקם את רגלו שנפגעה באותה תאונת אוטובוס, נהגו האחיות לברך אותו בבוקר ב"נו מרדכי, בוא נשמע את המלה הזאת עם הג' ". "גיוואלדיג" הפך לחלק מאוצר המלים של צוות בית החולים).

תשוקתו לחיים באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בלימוד התורה ובתפילה. הוא היה תלמיד חכם מהשורה הראשונה. כל מי שהכיר אותו יכול בקלות להעלות בדמיונו את דמותו של ר' אליעזר שומר על הילדים, ילד אחד על הברכיים, אחד על כל כתף, ועוד אחד מטפס לו על הראש – וכל הזמן הוא ממשיך להתרכז בכרך העבה של התלמוד שפתוח לפניו.

תחושת הזכות וההתלהבות ללימוד, הביאה עמה משב רוח מרענן ותסיסה אמיתית אל מערכת בית הספר, שבדרך כלל מתייחסת ללימוד כאל עול כבד. השפעת הפלאים שלו יצרה סביבה, שבה התמסרו התלמידים אל כל פעילויות היום שלהם בלהט. הם שיחקו, הם אכלו, הם שרו ורקדו בהתלהבות. ובאופן פרדוקסאלי, ההתלהבות המתמשכת הזאת, שהיינו עלולים לחשוב שתפגע בלימוד ובתפילה שלהם - שחררה אנרגיה שהביאה לעמקות נוספת בלימודיהם, ולרמה גבוהה ביותר יחסית לכל מקום אחר.

ההבנה העמוקה שלו לנפש הנערים (אולי משום שהוא מעולם לא הפסיק להיות צעיר בלבו) הפכה על פניה, פשוטו כמשמעו, את מערכת הישיבה. בקיץ אחד ביקרנו אותו בישיבה שלו בהרים. הוא הציב לעצמו אתגר של 500 "בלאט" - דפי גמרא, בתור לימוד הקיץ לתלמידיו – כמות גדולה מאוד. למרות שזאת הייתה משימה ענקית, הם התקדמו בדרך המיוחדת שלהם, ועבדו ללא לאות כדי להשיג את מטרתם. בסיומו המוצלח של זמן הקיץ הם חגגו "סיום", מסיבה על כך שהצליחו לממש את מטרותיהם, כשכל תלמיד מציג נקודות מתוך ההישג המרשים שלהם. אחר כך הם שרו ורקדו. וב-2 לפנות בוקר הודיע ר' אליעזר שמכיוון שהתלמידים הצליחו כל כך, הערב (או הבוקר) יסתיים בשחייה. בחוץ הייתה חשיכה מוחלטת, אבל זה לא הרתיע אותו. ראש הישיבה נסע במכוניתו במורד הגבעה התלולה אל הבריכה, והאיר את הדרך לתלמידים באורות המכונית שלו. בהתחלה הצטמררתי מהרעיון, כשחוש האחריות שלי נדרך, אבל הייתי מוכרחה להודות שאצל הנערים זה חולל פלאות.

הדאגה והאכפתיות שלו לכל תלמיד ותלמיד הייתה אגדתית. הרבה לאחר שעזבו את הישיבה, הם המשיכו להשתמש בעצותיו ובהנחייתו. הוא היה מגיע לקהילה שלנו במילקווקי עם בני משפחתו בחופשים, ותדיר שוחח בטלפון עם תלמידים שחיפשו אותו, עם בוגרים ועם אנשים מכל פינות הגלובוס. הוא העניק להם באהבה מחכמתו ומעצותיו.

בדרך כלל מניחים שראש ישיבה הוא דמות מרוחקת ומנותקת, שמעריצים מרחוק. ר' אליעזר שינה את ההגדרה. בשבעה, שיתפה אותנו אחת האמהות מתוך בכי, שבניגוד להנחה שקרבה יוצרת זלזול, "ככל שהבנים התקרבו אליו וככל שהם הכירו אותו יותר, כך גדלו לא רק האהבה שרחשו כלפיו, אלא גם הכבוד והיראה. אולי הכי בולט מהכל", היא הוסיפה, "זה שהאהבה שלו, והאפשרות שהייתה לתלמידים שלו לגשת אליו, קשרה את כולם יחד. הגישה שלו יצרה אווירה שבה כל תלמיד נהנה מהצלחותיו והישגיו של השני, שלא כמו בסביבה תחרותית שעלולה לחדור אל מוסדות הלימודים".

השבועות שקדמו לפטירתו של ר' אליעזר יכלו להיכנס בקלות לקטגוריה של "ימים קשים". היינו תלויים בין שמים וארץ. היו נצנוצי תקווה רגעיים, שדעכו במהירות מול המציאות. אבל בעוד שרק הקב"ה קובע את תוצאותיהם של מצבים כואבים כמו זה שלנו, האנשים והתנהגותם יוצרים את הרקע. למשפחה הסובלת יש משמעות עצומה אם האחות אכפתית ורגישה, ואם הרופא בוחר במילותיו בזהירות כשהוא מוסר מידע שאין לשנותו. זה עולם אחר כשאתה מוקף באנשים, בין אם זו קבוצה מאורגנת ובין אם אלו יחידים, שמקדישים את חייהם על מנת להקל את העול האדיר מעל צווארן של המשפחות הסובלות, בכך שהם דואגים לפרטים: הארוחות, הנסיעות אל בית החולים וממנו, תורנויות לילה, תורנויות יום וכולי. איזו ברכה יש באנשים האלה! פעמים אינספור התפעלתי מחדש מאותם כוכבים המאירים באופק אפל מאוד. לקב"ה יש סיבה טובה להיות גאה בעמו.

בתנו, ביילה, אשתו של ר' אליעזר, היא אדם מדהים באמת. במשך עשרת החודשים האחרונים האלה היא לקחה את מלוא האחריות לטיפול בו. היא לא השאירה אבן על אבן בשקילת כל אפשרות, מבלי להתחשב במחיר האישי או בנוחות שלה. בניגוד לעצות של מרביתנו, היא ניצלה את הכשרתה כאחות מוסמכת כדי להעביר אותו לטיפולה האישי במשכן הקיץ של הישיבה שלו, שם הוא יוכל להיות מוקף בחיים שהוא אהב וטיפח: במשפחה שלו, בתלמידים שלו ובקולות לימוד התורה, בתפילה נרגשת, בחגיגות השבת, ובשירי הנשמה. היא תמיד חיכתה בכיליון עיניים לרגע שבו הוא יחזור להכרתו ויספר לה אילו חלקים מכל זה הצליחו לחדור עד אליו.

מגי, האחות שטיפלה ברבי אליעזר, ציינה בעיניים דומעות, שבכל ניסיונה היא מעולם לא נתקלה בנאמנות כזאת, כל כך הרבה תפילה וכל כך הרבה אנשים שדאגו זה לזה.

ביילה עשתה את כל זה בחודשים מתקדמים של הריון. לפני חודשיים וחצי נולד רפאל אריה לייביש. הברית נערכה על ברכי אביו חסר ההכרה. היו אלה רגעים מרים ומתוקים גם יחד, ואין צורך לומר יותר.

ואז חזר הזיהום הקשה, ור' אליעזר חזר אל בית החולים. לאחר מספר שבועות הוא עבר ניתוח להחדרת צינורית שתנקז את הנוזלים במוחו. שלושה ימים לאחר הניתוח הוא סבל מדימום מוחי עז. ביילה ישבה לצד מיטתו, יומם וליל, במשך 12 הימים הבאים עד לפטירתו – היא דיברה אליו, ליטפה אותו, והזילה נהרות של דמעות.

לאחר הלוויה בבורו-פארק, התחיל לרדת גשם. מישהו אמר לנפתלי צבי בן השבע, בנו של אליעזר, שאפילו השמים בוכים. הוא התנגד בעוז ואמר, "לא. כשאבא שלי נולד בטח השמים בכו, כי הם היו צריכים להיפרד ממנו. אבל עכשיו, אלה בטח דמעות של שמחה, בגלל שהוא חזר אליהם".

מלבד "קורע לב", אין ביטוי שיתאר את קולותיהם של הילדים כשאמרו קדיש. הקטנים עשו זאת בהתלהבות מיוחדת – משום שמוריהם אמרו להם, שכשאבא שנמצא בשמים ישמע את הקולות, הוא ייתן ידיים למלאכים והם ירקדו ביחד. התיאור של אבא שלהם רוקד היה מציאותי מאוד בשבילם. השאלה היחידה שהייתה להם היא - אם גם המלאכים יודעים לרקוד.

בהספדים, ביאר הרב אליהו יהושע גלצהלר, אביו של ר' אליעזר, את הפסוק שאומרים בזמן של אובדן: "ה' נתן וה' לקח". הוא הודה שברגע זה כלו דמעותיו, ועל כן הוא מעדיף להתרכז במתנה הנפלאה של 46 שנות חייו של רבי אליעזר – הנחת הטהורה, הגבהים אליהם הגיע יום יום מכל שיחת טלפון שלו, ההומור שלו, השמחה המידבקת ומידותיו הנאצלות.

ובאשר לי, אימה של ביילה, גם אם ברגע זה זה נשמע חצוף מצדי, אני מבקשת מהקב"ה לזכור את הבטחתו להיות "אבי היתומים והאלמנות". רק הוא יכול להיכנס לתמונה ולהעניק לביילה את הכוח הדרוש לגידול ילדיה, לטיפוח הפוטנציאל האדיר שבכל אחד מהם, ולהבאת פירות למורשתו של אליעזר, הטמונה בגנים שלהם.

ולכולנו יחד אני מאחלת ומייחלת, יהי רצון שהקב"ה יפתח בתקופה אשר לה אנחנו מצפים מזה זמן רב כל כך, תקופה שבה יגיע קץ לצרותינו, "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים".