אילן חלימי היה צעיר בן 23. מה אנחנו רוצים בגיל 23? ליהנות מהחיים, לראות עולם, לעשות שמח. אף אחד לא רוצה למות בגיל 23, אבל זה מה שקרה לאילן. הוא נחטף, הוחזק בשבי במשך שלושה שבועות, עונה ונרצח.

אילן חלימי לא השתייך לקבוצת עבריינים, ולא עשה דבר שהעלה את רוגזם של פושעים. הוא לא איים על אף אחד, ואפילו לא העיר למישהו שיזיז את האוטו מהחניה שלו. אילן חלימי נרצח מסיבה אחת ויחידה: הוא היה יהודי.

בצרפת עוד סוערות הרוחות בשל המקרה. למרות היסטוריה של אנטישמיות במדינה הזו, הרצח של אילן מצטייר יותר ויותר כמו הקש האחרון, קו גבול שנחצה באכזריות שאי-אפשר יותר להתעלם ממנה. מאה אלף אנשים צעדו בפריז במחאה נגד האנטישמיות והגזענות.

לא שבצרפת שמחו להודות שמניעי הרוצחים היו אנטישמיים. בתחילה ניסו לטעון שהחוטפים רצו כסף – וטענו שליהודים, כידוע, יש כסף רב. אבל ככל שהחקירה מתקדמת, נראה שאילן חלימי נרצח 'כתגמול' לשני מעשים שמעולם לא ביצע – המעורבות האמריקנית בעיראק והקריקטורות הדניות כנגד מוחמד. נשמע הזוי? לבקיאים בהיסטוריה – ממש לא. יהודים היו תמיד שעיר לעזאזל.

אנטישמיות היא לא דבר חדש, אבל דומה שבעידן המודרני קשה יותר לעכל אותה. בעולם שמהלל פלורליזם מורטים יהודים את שערותיהם: איך יכול להיות שאחרי השואה עדיין יש אנטישמיות?

כבר ניסינו הכל נגד האנטישמיות. כופפנו את ראשנו בהכנעה בימי הביניים ובתמורה נטבחנו במסעי הצלב. הפרחנו את ספרד והפכנו אותה למרכז תרבותי עולמי - עד שהושלכנו ממנה בחוסר כל, כשהנותרים מאחור נתונים לחסדי האינקוויזיציה. פולין התחננה בפני היהודים שיבואו להציל את כלכלתה. התוצאה? גזירות ת"ח ות"ט בהן הושמדו קהילות שלמות על ידי הקוזקים הזועמים. הם זעמו בכלל על האצילים שעשקו אותם, אבל האצילים היו רחוקים ומוגנים היטב, ואילו היהודים היו זמינים ופגיעים. הם עשו בדיוק את מה שעשו חוטפיו של חלימי. מציירי הקריקטורות לא היו בהישג ידם - אבל היהודי הצרפתי דווקא כן.

תקופת ההשכלה ואביב העמים, עם הקריאות לחירות שוויון ואחווה, הילכה קסמים על היהודים. אולי תמיד שנאו אותנו כי היינו שונים? בגרמניה לפיכך, התחיל תהליך התבוללות עצום. סיום התהליך, התקיים בתאי הגזים באשוויץ.

מה עוד אפשר לעשות? באמת שניסינו הכל. אחרי השואה הינו משוכנעים שהעולם כולו יכרע ברך ויבקש סליחה, אבל העולם התרצה אך בקושי להקציב לנו פיסת ארץ לחיות בה, וסרב למכור נשק ליהודים המבקשים להגן על עצמם באותה פיסת ארץ. בנוסף לכך, בסקרים שונים הנערכים בעולם כיום, טוענים מרבית הנשאלים שהיהודים מזכירים את השואה יותר מידי ומנפנפים בה כצידוק לפשעיהם נגד העם הפלשתיני.

נקיפות מצפון? הצחקתם אותם.

הישראלים לא אוהבים לדבר על אנטישמיות. עצם העיסוק בנושא נדמה להם גלותי מידי.

אפילו אלו שנתלו בתקווה אחרונה שאולי קיומה של מדינה יפסיק את שנאת היהודים, כי הרי עכשיו אנחנו נורמאלים, ככל העמים, וגם לנו ממשלה וצבא ומיסים, נאלצו להתבדות. הקמת מדינת היהודים רק הובילה לסוג חדש של אנטישמיות, שזכה לשם: "אנטישמיות מדינית". אנטישמי מדיני הוא כל אחד שמצהיר בהתחסדות: "אני לא שונא יהודים, אני רק כופר בזכותה של ישראל להתקיים". כן, בטח. נסה לומר את זה על כל מדינה אחרת ('אני לא אנטי-בלגים/צרפתים/אנגלים, אני רק כופר בזכותה של בלגיה/צרפת/אנגליה להתקיים') ויצאו נגדך במקלות ובאבנים. אבל על היהודים מותר לומר הכל: מקסימום הם יקימו מהומה, ואז יקומו כמה דוברים רהוטים ויסבירו שהיהודים מנסים לשחק את הקורבן, בזמן שהם בעצם כובשים נטולי מצפון.

הישראלים לא אוהבים לדבר על אנטישמיות. עצם העיסוק בנושא נדמה להם גלותי מידי. אנטישמיות שייכת לפוגרומצ'יקים שהשתוללו בעיירות מזרח אירופה, לא למציאות הצברית שלנו. אבל זו נאיביות שאפילו יהודי הגלות מעולם לא לקו בה. ארצות הברית מועלית על נס כסמל מדינת החופש, אבל אפילו שם קיימת אנטישמיות רבה, בעיקר בתחומי כלכלה ומדינה. בנקים וחברות גדולות לא פונות לאוניברסיטאות המזוהות כ'יהודיות' על מנת לשכור עובדים, מה שמוביל להתפתחות "סינדרום איינשטיין" חברות ששוכרות יהודים רק לעבודות בהם המנהלים חשים שאין תחליף לראש היהודי... מדובר, להזכיר לכולם, בתחילת המאה ה-21.

באמריקה גם רווחת התחושה שיהודים נהנים מהשפעה גדולה מידי על המדיניות. התחושה הזו מתבטאת בביקורת עזה ועוינת כנגד השדולה למען ישראל בקונגרס, אייפאק. על אירופה בכלל אין מה לדבר: האירועים האנטישמיים שם הם דבר שבשגרה, שזוכה לתשומת לב תקשורתית רק במקרים קיצוניים כמו זה של אילן חלימי, וכמו פיגוע הדקירה בבית הכנסת במוסקבה. גם מי שלא אלים, לאו דווקא אוהב אותנו. בריטניה לא נראית מפחידה במיוחד, אבל 81% מהבריטים סוברים שליהודים יש השפעה גדולה מדי בבריטניה, ואחד מכל חמישה בריטים התנגד למועמד המפלגה השמרנית, מייקל הווארד, רק משום יהדותו.

אז הישראלים אולי לא אוהבים לדון באנטישמיות, לפחות לא לפני שהם נתקלים בה באופן אישי. אבל העולם, באופן כללי, לא חושב שזה מאוד לא גלותי להיות אנטישמי. וכך השנאה העתיקה הזו ממשיכה, אם נרצה ואם לא. וכך נרצח לו אילן חלימי, עוד יהודי בשרשרת לא נגמרת של יהודים שנפלו קורבן לשנאה.

כבר ניסינו הכל, ואולי זה הסימן הטוב ביותר שלא צריך להמשיך לנסות.

כבר ניסינו הכל, ואולי זה הסימן הטוב ביותר שלא צריך להמשיך לנסות. כן, צריך לנקוט פעולות כדי להגן על עצמנו. ללחוץ על ממשלות אירופיות לעשות יותר. אבל על רגשות אי אפשר לשלוט: השנאה כלפי היהודים תישאר, לא משנה כמה נתאמץ להיות נחמדים.

ההיסטוריה מלמדת שדפוסי ההתנהגות של היהודים היו שונים בתקופות ובמקומות שונים, אבל התוצאה הייתה תמיד שווה. מאז שהמן ניסה להשמיד את היהודים בטענה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד...ודתיהם שונים מכל עם" ועד הנאצים שטענו שהיהודים "מרעילים את גרמניה מבפנים" השנאה היא אותה שנאה. הרציונאל ימצא תמיד, אבל הוא בא אחרי הרגש, לא לפניו. אל תתפתו להאמין לנימוקים כמו: 'אתם שתלטנים/סחטנים/לא מוסריים', הפילוסוף סארטר כבר קבע: "אנטישמיות אינה שייכת למחלקת הדעות, אלא למחלקת המצבים..."

אי אפשר לשנות את הגרביטציה, ואי אפשר לשנות את האנטישמיות. גם היא חוק טבע. אין צורך לטרוח בשינויים חיצוניים שההיסטוריה הוכיחה את חוסר יעילותם. השינויים צריכים להיות פנימיים, בתוכנו. האנטישמיות באה לעולם כדי להזכיר לנו את מהותנו כיהודים. אם יש לנו סיכוי להיפגע רק בגלל שאנחנו יהודים, רצוי שנדע מהי מהות היהדות, ממה כולם כל-כך פוחדים? אם בין כה וכה נועדנו להיות שונים, לא כדאי לבדוק לפחות את מלא המשמעות של השונות הזו?

לפעמים נוח וקל לשכוח מה זה להיות יהודים. נוח וקל להרדים את הנקודה היהודית ולהיות ככל העמים. אבל הנקודה האנטי-יהודית בקרב עמי העולם לא נרדמת. הם כבר יטרחו להזכיר לנו.