ארבעה מיליון אמריקאים חיים כרגע בחרדה קיומית: בימים הקרובים יכריע בית משפט מקומי האם לנתק את מכשירי הבלקברי שלהם מרשת האינטרנט. הסיבה: הפרת זכויות פטנטים על ידי החברה המייצרת.

הבלקברי הוא טלפון נייד קטן המאפשר גם לקבל ולשלוח דואר-אלקטרוני מכל מקום שיש בו קליטה סלולארית. בשש השנים האחרונות המכשיר הפך להיות מלווה צמוד לעובדים בתחומים שונים, ממפתחי תוכנה ועד אנשי הבית הלבן. המשמעות: הבוס יכול להשיג אותך בכל שעה (סיפורי אימה מהלכים על אנשים המקיצים בשלוש בלילה מצלצול הבלקברי) ואתה זמין כל הזמן, לטוב ולרע. בעיקר לרע.

אבל למרות דיון ציבורי מתמשך בהשלכות השימוש הנרחב בבלקברי, נדמה שמדובר במקרה קלאסי של "שונא אותו, לא יכול בלעדיו". התמכרות אמיתית. ולא שכל האמריקאים שונאים את המחשב הקטן: חלקם מתפייטים עליו בסגנון: "אין כמוהו. משוגע עליו! לא יודע איך חייתי אי פעם בלעדיו". לא פלא שכבר פורסם מאמר תחת הכותרת "אני אלמנת בלקברי" בו טוענת אישה ממורמרת שבחיי הנישואים שלה יש שלושה שותפים: היא, בעלה והגאדג'ט, שהוא כמובן מעל כולם.

ג'אנין גיבסון, עיתונאית ב'גרדיאן' הבריטי, כתבה וידוי כן על ההתמכרות שלה לבלקברי. "הכל מתחיל להשתבש אחרי שבועיים מרגע קבלת הבלקברי", היא כותבת. "אתה פשוט לא יכול להניח אותו מידך". היא מתארת כיצד קבלת החלטות שארכה שבועות מתבצעת פתאום תוך דקות ספורות, במשלוחים צפופים במיוחד של דואר אלקטרוני. שהרי כולם נגישים למייל שלהם, ולכן הגיוני לצפות לתשובה מיידית. ולמה אי אפשר להיפרד מהבלקברי? זו הגאוניות שלו, היא אומרת. אם חברה מחלקת לעובדיה מכשירי בלקברי, די ברור שמי שהולך להתקשר אליך בחצות הלילה של סוף-השבוע הוא רק מישהו בכיר יותר. והוא יודע שיש לך בלקברי. אם אתה לא עונה במהירות אז כנראה שלא אכפת לך מספיק מהעבודה. קרוב לודאי שדי מהר תפתח שילוב של פרנויה ותגובות מהירות מדי.

גיבסון מעידה גם היא על בעיות בחיי המשפחה שנגרמות כתוצאה משימוש מופרז בבלקברי: מפה לאוזן עוברות שמועות על בני זוג קנאים שהשמידו את הבלקברי של הבעל/האישה המכורים, כמו גם ידיעות על אנשים המגמגמים באשמה: "אה... אני הולך להתרחץ..." ומתגנבים לחדר האמבטיה עם המכשיר הקטן (מוסתר בבטחה מתחת למגבת).

התלותיות במכשיר נראית כמו הווריאציה החדישה ביותר ל'וורקוהוליוּת', ומעידה על צורך להיות מחובר באינפוזיה לעבודה, למעסיקים. ההתמכרות לעבודה נקראת בז'רגון המקצועי בשם "ההתמכרות היפה". השם המטעה מעיד על האופי המבלבל שיש להתמכרות הזו: היכן בדיוק עובר הקו הדק המבדיל בין עובד מסור וחרוץ ל'וורקהוליק'?

הבלקברי הוא סימפטום לחברה עם סגנון חיים בעייתי, בה האדם מרגיש צורך כפייתי לתת את כל כולו דווקא למקום העבודה שלו.

ההתמכרות לעבודה היא תופעה שנולדה במאה העשרים ומכונה לא פעם: "הבעיה הדורת-הלבוש של המאה העשרים". המתמכר הוא לא בן נוער יחף וסהרורי, גם לא מבוגר יותר עם מבט הוזה. המכורים לא מתגודדים בפינות אפילות של העיר, או בתוך דירות קטנות, אפופות עשן. המכורים לעבודה מתגוררים פעמים רבות בשכונות יוקרה, ועובדים בהיכלי הטכנולוגיה והפיננסים של העולם. זה עדיין לא אומר שסגנון החיים שלהם בריא. "עובד כפייתי", אומר פסיכולוג שמטפל בהפרעה, "הוא כזה שחוזר שוב ושוב על אותם דפוסי עבודה, עד שנוצרות בעיות קשות בתחומי חיים חשובים אחרים". על פי ההגדרה הזו, קל לדעת את מי לקטלג בתור עובדים כפייתיים: כל נושאי הבלקברי באש ובמים ללא ספק נמנים ביניהם. המתח המשפחתי שנוצר הוא הוכחה מספקת.

את הבלקברי, אם כן, ניתן להגדיר גם כסימפטום. סימפטום לחברה עם סגנון חיים בעייתי. חברה שבה אדם מרגיש צורך כפייתי לתת את כל כולו דווקא למקום העבודה שלו, כאילו מדובר במזבח מקודש שעליו נדרש ממנו להקריב את עצמו – ואת סביבתו הקרובה. אחד הפרדוקסים הגדולים הוא שהמכורים לעבודה לאו-דווקא נותרים רווקים: הם מתחתנים ומביאים לעולם ילדים, כדי להוכיח שהם סיפור הצלחה מכל בחינה שהיא. אלא שהמוקד המרכזי של חייהם נותר מקום העבודה, והמשפחה היא זו שמשלמת את המחיר. אחד המחקרים המדהימים בנושא מצא שסיכוייהם של גברים לשמור על בריאות טובה מתדרדרים ב-25% אם הם נשואים לנשים וורקוהוליוֹת (אם כי יש לציין שההתמכרות נפוצה יותר אצל גברים). התמכרות לעבודה של אחד מבני הזוג היא גם סיבה נפוצה למדי לגירושין.

האלמנט הפתטי בהתמכרות לעבודה הוא כמובן החד-צדדיות המוחלטת שלה. עובד יכול להקדיש את כל כולו לעבודה, אבל המחויבות הזו לעולם לא תהיה הדדית. מי שמע על מקומות עבודה ששומרים על קשר עם עובדים שיצאו לפנסיה? וכשהעובד המסור יסתלק מן העולם, שם החברה בה עבד לא ימנה בין המתאבלים. הבוס אולי יבוא לנחם, אבל לבטח לא ילווה את המשפחה בכל ימי השבעה. האמת הפשוטה והבסיסית שפעם ידענו כולנו היא שהמשפחה והידידים הקרובים הם אלו שזכאים למלוא תשומת ליבנו, משום שהם גם יהיו אלו שיעמדו לצידנו כשנזקק להם, והם יהיו אלו שיצטערו כשנלך. אולי מומלץ לכל אחד לשאול את עצמו, בלשונו של רובין שארמה, "מי יבכה כשתמות?" אם מישהו עונה "הבנק", "חברת ההשקעות", או "הסופרמרקט". הוא בבעיה.

הזמן הוא משאב שמקבלים ממנו אך מעט. שבעים או שמונים שנים הם בדרך כלל המקסימום לו אנחנו זוכים, וחלק גדול מהזמן המוקצב לנו עלינו להעביר בשינה. המודרניזציה העניקה לאדם שלל אמצעים חוסכי זמן, מה שהיה אמור ליצור תרבות פנאי, לתת אפשרות להתמקד בצדדים הרוחניים יותר של החיים, ולדרבן יחסים משפחתיים קרובים יותר. אבל ברכת הקדמה באה עם קללה בצידה. בין פרות הטכנולוגיה נמנים גם טלפונים סלולאריים, מחשבים ניידים, ואותם בלקברי'ס הנמצאים בסכנת הכחדה. ברור כי אין בהם רע בפני עצמם, אך יש ויש רע ברתימתם למטרה של "להביא את העבודה הביתה" פשוטו כמשמעו.

השימוש במכשירי הבלקברי נמצא עדיין בחיתוליו בארץ ישראל, ויש לקוות שהכניסה לשימוש במכשיר לא תחזק את התופעה שבה האדם הוא בורג-מרצון, עבד עם משכורת ורכב, שכבר התחילה לפלוש גם אלינו. עד שמישהו יעדכן את "אוהל הדוד תום" לתיאור אותם עבדים מודרניים, כדאי לכל אחד לעשות את חשבון הנפש שלו: באיזו מידה אנו נותנים יד לדת העבודה והביזנס. ביזנס, אגב, היא מילה שמקורה באנגלית עתיקה – ופירושה בשפה הזו הוא: "עבודה שגורמת לדאגה".

מסתבר שוב שאנשי העבר היו חכמים מאיתנו.