אווירה מתוחה שררה ברחובות פריז בעקבות מהומות הסטודנטים במאי 1968. הסטודנטים מן השמאל הצרפתי החליטו לחולל מהפכה תרבותית שכוונה נגד הממסד שבראשו נשיא צרפת המיתולוגי, שארל דה-גול. סטודנטים יהודים רבים נטלו חלק מרכזי בהפגנות ענק בהן השתתפו מאות אלפי אנשים ממעמד הפועלים, שאליהם חברו אינטלקטואלים שמאלנים. בין מנהיגי המהפכה הקומוניסטית, שכמעט הצליחה, היו דמויות כמו "דני האדום" (דניאל כהן בנדיט), ז'אן קלוד ציגלר, ז'אן ברנרד מורלי, פייֵר ויקטור ואחרים. הללו הובילו מהפכה תרבותית במלוא מובן המילה.

מהפכת הסטודנטים שהנהיג באותם ימים סוערים פייר ויקטור - מהפכן משלהב המונים, שנון וכריזמטי - החלה מאותה נקודת מוצא כמו מרבית האירועים ההיסטוריים הגדולים: אגן הירכיים. במאי 1968 נתפסו והושעו מספר סטודנטים מלימודיהם באוניברסיטת פאריס, בשל עבירה על התקנון. ובתגובה התנחלו חבריהם, בראשם פייר ויקטור, במשרדי ההנהלה שהזעיקה את המשטרה. בעקבות מעצרם יצאו עשרות אלפי סטודנטים לרחובות, והמשטרה המיוחדת לפיזור הפגנות (CRS) התנפלה עליהם באלות ועם זרנוקי מים. בתגובה הוקמו בריקאדות והושלכו מרצפות שעקרו הסטודנטים מהרחוב. הימים היו ימי המחאה נגד מלחמת וייטנאם והמחאה בצרפת הושפעה מהם מאוד, עד כדי כך שיעדים מסחריים אמריקאיים כמו חברות תעופה ובנקים הותקפו בבקבוקי תבערה ובאבנים.

מהומות הסטודנטים במאי 1968, בהנהגת הפילוסוף ז'אן-פול סארטר

הייתה זו הפגנה פוליטית מן הבוטות והבולטות בתולדות אירופה. ההמונים עלו על בריקאדות והזכירו את ימי המהפכה הצרפתית הגדולה. פריז דמתה לשדה קרב גדול. הקרבות הקשים נמשכו כשבוע, כשמדי ערב הקרינה הטלוויזיה תמונות של סטודנטים ובני נוער מוכים עד עילפון בידי שוטרים. עובדים צעירים ממפעל "רֵנוֹ" החליטו, בהשפעת הסטודנטים, להצטרף למחאת אחיהם לדעה, זאת בניגוד לדעת האיגודים המקצועיים, ובכך השביתו את כל פס היצור ויצרו את האשליה שכל "רנו" שובת עם הסטודנטים, מה שהוביל לשביתות דומות בכל רחבי צרפת. המדינה שותקה כליל.

השביתה שנמשכה 21 ימים, הקיפה בשיאה עשרה מיליון איש ונחשבה לגדולה בהיסטוריה. ב-13 במאי, למשל, עמדו מיליון סטודנטים ופועלים בהפגנה לאורך שישה ק"מ, ובראשם פייר ויקטור. פועלי דפוס לא הסכימו להעביר במכונות עיתונים שבדפיהם הופיעו מאמרים שהתנגדו לשביתה. רבים השוו אז את התמורה החברתית לזו של המהפכה הצרפתית ב-1789.

למרבה הפלא, השביתה אירעה בתקופה של צמיחה כלכלית; משתתפיה לא דרשו שיפור בשכר או בתנאים ולא זכו לגיבוי מפלגתי או איגודי. תחת הסיסמה "אוטו גסטון" ("ניהול עצמי"), הם רק רצו לקבוע את החוקים שעיצבו את חייהם. הסטודנטים בוואנסן, למשל, הקימו ועד פעולה ודרשו להשתתף בניסוח תקנות האוניברסיטה. בעקבותיהם הוקמו ספונטנית ועדי פעולה בבתי ספר ובבתי חולים ואף בצבא ובמשטרה. כשנשיא צרפת דה-גול נמלט בחשאי לגרמניה כדי לגייס חיילים צרפתים שעשו שם בכוח הרב-לאומי, סירבו אלה לציית. גם השוטרים הצטרפו למרי תחת הסיסמאות "אסור לאסור" ו"הדמיון לשלטון".

בתום שלוש שבועות של הפגנה נשבה רוח חדשה ברפובליקה, השביתה הופסקה בהדרגה ומקץ חצי שנה חזרו רוב הפועלים לעבודה מלאה. שיטות הייצור השתנו והעניקו לעובדים סמכות רבה יותר. שלטונו של הנשיא דה-גול התערער. בני לוי, בשמו הקודם פִייֵר ויקטור, תיווך בין השלטונות לבין עשרה מיליון פועלים שהכריזו על השביתה. הנשיא דה-גול ניצח בבחירות לנשיאות, ובכל זאת, מול עוצמת ההפגנות, החליט להתפטר.

עילוי מבריק

פרופ' בני לוי ז"ל

בני לוי נולד במצרים בשנת 1945 למשפחה יהודית ממוצא חלבי, וגדל בקהיר עד ל-1956. סבא-רבא שלו, הרב יהודה הלוי, היה ראש קהילת יפו העתיקה בתקופת שלטון הטורקים והאנגלים. בעקבות "מבצע קדש" נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים ולהגר לבלגיה, שם סיים את בית הספר התיכון. עם סיום חוק לימודיו ולאחר תקופת הכנה בת שנתיים, המשיך בני לוי את לימודיו בפאריס, במוסד אקדמי יוקרתי בשם "אֶקוֹל נורמָל סִיפֶריֵר", שבו לימדו ולמדו חלק ניכר מן האינטלקטואלים הבולטים ביותר בצרפת כמו: לואי אלתוסר וז'אק דרידה (היהודי). כעבור זמן הוכר כתלמיד מבריק במלוא מובן המילה, עילוי ממש. מספרים שכבר בשנה הראשונה ללימודיו בלט לוי בשתי תכונות אופי ייחודיות: יכולת הלימוד שלו ומחויבותו הפוליטית לשמאל. לצד התמחותו בשפה היוונית, הוא הקדיש את שנתו הראשונה במוסד לקריאה מעמיקה ושיטתית בכתבי אבות הקומוניזם למן מארקס ועד מאוֹ צה טוּנג, ואף ערך כרטסת של שלושים ושמונה הכרכים של כתבי לנין. שליטתו בחומר היתה לשם דבר בכל האקדמיה.

כבר בשלב זה בחייו ניתן להצביע על מאפיין מוביל באישיותו שבלט גם בפעילותו בעתיד: מחויבותו לגישור בין תיאוריה ומעשה. משהחליט כי יש לפעול לשינוי הסדר החברתי, לצד עיוניו בכתבי המהפכה החברתית, הוא תירגם את אמונתו לשפת המעשה והקים עם אלן גייסמר וסרג' ז'ולי את "השמאל הפרולטרי". תנועה מהפכנית, חוקית למחצה, שאותה הנהיג כ'פִייֵר ויקטור', כינויו המחתרתי שהוצמד לו על-ידי סופרת צרפתייה. "זהו שם מבעית", התחלחל פעם על ידִי, כי "ויקטור פירושו ניצחון, ופייר הוא שמו של אחד מקדושי הנצרות, כלומר, ניצחון הכנסייה הנוצרית". בתוך כך התמסר יותר ויותר למשבי הרוח הרדיקליים שנשבו בשעתו ברחוב הפריזאי ונעשה לקומוניסט מאואיסטי אדוק.

אף-על-פי שלא הייתה לו אזרחות צרפתית, נחשב לוי למנהיג התנועה. שותפו בימים ההם, סרג' ז'ולי, מספר במאמר שפרסם לאחר פטירתו של בני לוי, שדברי לוי עשו רושם כה עז על קהל שומעיו, עד שהללו נהגו לערוך מעין פסק-זמן בכדי לברר למה התכוון. אל-אף שהמהפכה שהסעירה את כל אירופה דעכה, פייר ויקטור המשיך לדגול בחזון. באותם ימים אף הקים עיתון מהפכני בשם "דבר העם", אולם העיתון נקלע לקשיים מכיוון שעורכיו הרשמיים נעצרו בזה אחר זה בידי המשטרה הצרפתית, שהיתה נחושה בדעתה לשים קץ לתסיסה שאיימה על הסדר הטוב.

הפילוסוף ז'אן-פול סארטר

ב-1970 כשגברה תדירות המעצרים, החליטו העורכים לפנות לעזרת הצרפתי היחיד שאיש לא יוכל לעצור: הפילוסוף הנודע של צרפת - ז'אן-פול סארטר. דרכו של סארטר היתה לצאת בהכרזות פוליטיות חריפות בכל הנושאים שעל סדר היום הציבורי, אותן פרסם במגזין שלו "זמנים מודרניים", וכן עמד בראש כל סוג של הפגנת רחוב נגד הממסד. המשטרה החשאית בצרפת היתה שמחה להושיב אותו מאחורי סורג ובריח, אך היה לו חבר בחלונות הגבוהים, ידיד בארמון האליזה, הנשיא דה-גול, ביהירותו המיניסטריאלית ראה בו שותף לתואר "אדם דגול שעשה היסטוריה". סארטר הסכים לצרף את שמו לרשימת העורכים והמשטרה אכן הרפתה מהם.

בשנת 1973 החליט בני לוי לפרק את "השמאל הפרולטרי" מתוך חשש שהארגון יהפוך לתנועת טרור כדוגמת ארגונים דומים באיטליה ובגרמניה. באותה שנה הוא ייסד את העיתון היומי "ליברסיון", עיתון שמאלני מתון, שהצליח להחזיק מעמד לצד שורה ארוכה של יומונים מבוססים וותיקים.

משהחליט כי דרך המהפכה לא תהיה עוד דרכו, חזר בני לוי אל חיי העיון. הוא הקים חוג בשם "המעגל הסוקראטי" אשר שם לעצמו למטרה לקרוא מחדש בעיקר את כתבי אפלטון, המציתים את דמיונו של הקורא בדבקותו של סוקרטס בַאמת. אלא שבאותה שעה התגלה לשלטונות בצרפת שמנהיג "השמאל הפרולטרי" לשעבר, פייר ויקטור, הוא פליט נטול אזרחות וזו הזדמנות טובה לסלק את האיש המסוכן מן הרפובליקה. הדרכון שניפק לו האו"ם הוחרם. בגלל היותו מנהיג המהפכה השמאלנית בעבר, חויב להתייצב בתחנת המשטרה אחת לשבועיים, עם קרוביו ועורך דין. גם הפעם היה זה סארטר שפרש עליו את חסותו בתגובה לסיפור ההטרדות; סארטר דאג לכך שיקבל אזרחות צרפתית, ואף מינהו למזכירו האישי ב-1974.

הפילוסוף הנודע סארטר הופתע לגלות את רמת השליטה של בני הצעיר בכתביו.

סארטר הופתע לגלות את רמת השליטה של בני הצעיר בכתביו - יש שאמרו שזו עלתה אף על שליטתו האישית - וגם הוקסם מן המיזוג בין הברק האינטלקטואלי ובין הנמרצות המהפכנית שבהם ניחן. אף-על-פי שנושא המהפכה עבר מן הפן המעשי אל הפן העיוני, הדאגה לצדק חברתי המשיכה להניע את בני לוי בלימודיו. בטקסטים הפילוסופיים שאותם קראו יחדיו, הצביע בפני מורו-ידידו על הכשלים והסתירות הקיימות בטקסטים הקאנוניים של הפילוסופיה המערבית, כמו גם בכתביו שלו. לוי ביקש לרדת אל שורשי העניין הנידון ולבחון את הקוהרנטיות של הפרטים השונים בכתוב לעומת כוונתו הכללית. עיקר התעניינותו נסובה סביב סוגיות הפילוסופיה המדינית, שבה ראה את הקישור לחיי המעשה הטעונים תיקון. לוי וסארטר סברו אז שניתן לתקן את החברה האנושית באמצעות פילוסופיה מדינית מערבית. שש שנים עבד ויקטור עם הפילוסוף הזקן. שלושה ספרים הניבה עבודתם המשותפת.

ואז באה ההתגלות: "קראנו אולי מאה ספרים על המהפכה הצרפתית, היתה לנו אהבה משותפת לתקופה זו בהיסטוריה של צרפת", סיפר לוי בראיון שערכתי עמו לפני מספר שנים, "מהמהפכה הגענו לנפולאון, עסקנו כחצי שנה בזיכרונותיו מסנט-הלנה, האי אליו גורש. פתאום התחלתי להבין מה שיש בי. הבנתי שכדי להיות מנהיג בצרפת צריך להתנגד לה באלימות, וזה מה שעשה נפולאון. משם הלכנו אחורה, למהפכה האנגלית, ושם גיליתי שהם השתמשו במושגים מן התורה. הלכנו עוד אחורה אל הגנוסטיקנים, ומשם אל כיתות הכפירה הנוצרית, וכך התקרבנו, מבחינה כרונולוגית, אל תורת ישראל ממש.

"אני, שעוד החזקתי בכל אפשרות להישאר נאמן לתרבות המערב הנוצרית, הייתי ליהודי בעל כורחי, מתוך הכרח שכלי. והייתי יהודי ששאף בכל לבו להתבולל. מכיוון שהייתי אינטלקטואל, נועדתי להיות אינטלקטואל-גוי גדול בצרפת. אבל בזכות סארטר חוסנתי מפני שאיפה זו. הביקורת על התרבות שהייתה לי בתקופת המהפכה, על אף שהתבטאה בצורה מוטעית, היוותה מבחינה מסוימת הכנה יסודית לתהליך השיבה שלי אל המורשת היהודית", הדגיש בני לוי ביחס לניצוץ של "מהפכן יהודי מטבעו" שלו (המחויב לתיקון העולם). הרי הוא היה מנהיג מהפכת הסטודנטים הפריסאית של 1968. במונחים של היום, הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור. במבט לאחור על מהפכת הסורבון, לוי טען בפניי על רגל אחת: "מטרתנו היתה לשנות את הדרך שבה ניהלנו את חיינו, את היחסים בין גברים לנשים, בין הורים לילדים, בין בעלי הסמכות לאלו שאינם מחזיקים בה. רעיונותינו שינו את התפישה החברתית בכך שגרמו לאנשים להטיל ספק בנורמות שלה. אבל פוליטית הפסדנו וטוב שכך, כי רעיונותינו הפוליטיים היו מוטעים לגמרי בעצם כך שחשבנו שאפשר לפעול ולהתנגד באלימות".

המהפכה היהודית בפילוסופיה

המפגש הראשון של בני לוי עם יהדות אינטלקטואלית הבזיק ב-1976. היה זה חוקר הקבלה ז'אן זקלד שניסה לשווא להקסימו באילנות הגבוהים של הקבלה, ומאוחר יותר שארל מוֹפּסיק שעניינו במקורות היהודיים ושמואל טריגאנו שלימדו אלף-בית של בראשית. אולם, נקודת המפנה קשורה להוצאתו לאור בשנית של ספרו של הפילוסוף היהודי-הצרפתי פרופ' עמנואל לוינס המנוח: "חירות קשה".

הספר הציע בשפה פילוסופית אלטרנטיבה לפילוסופיה המערבית מתוך היזקקות למקורות היהדות. בני לוי הוקסם, תוך שהוא נזכר בהיותו בגיל 17, כשקרא קטע של טקסט שכתב לוינס על היחס הראוי לזולת. "אני זוכר שהיו לי אז ברקים בעיניים; בקטע זה היתה מהפכה במחשבה, פיצוץ של ממש", סיפר.

הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס

ואכן, עמנואל לוינס (1906-1995) היה תופעה מרתקת מצד עצמה. יהודי מאמין שקיים מצוות ואמון היה על הפילוסופיה של המוסר היהודי. עד היום, רבים מחכמי האומות אחוזי תימהון ופליאה מהגותו. אפילו בישראל הוא הפך לאחרונה לכוכב תרבות בקרב האינטליגנציה האקדמית. תרגום ספריו (בהוצאות שוקן, מאגנס, מוסד ביאליק ורסלינג) העוסקים בסוגיות תלמודיות ובהגות יהודית, נמכרו בעשרות אלפי עותקים והפכו לרבי-מכר. תרגומים נוספים עומדים להופיע לאור בשל הצמא והביקוש הגדול לקריאתו הייחודית בתלמוד.

לוינס היה פילוסוף יהודי מחד ומודרני מאידך. הוא התאפיין ברוחב האופקים שלו. לוינס, שפיתח את הפילוסופיה המערבית בתחום המוסר כלפי הזולת, היה יהודי חכם בעל תכונות של הלמדן הליטאי. בין השאר, הוציא לאור כתבים המבהירים היבטים שונים של החיים היהודיים. הוא העשיר את היהדות דרך ניסוחה של הבשורה היהודית העתיקה בכלים פילוסופיים. "את הפילוסופיה של לוינס", נהג להסביר לוי, "לא ניתן להבין בלא החכמה מאתונה, כמו בלא החכמה מירושלים, שגם היא מאפיינת את מחשבתו. לוינס מציע מפגש בין ירושלים לאתונה, בין החוכמה היהודית הצרופה לבין הפילוסופיה המערבית. למרות שסירב כל חייו שיקראו לו פילוסוף יהודי, החיים היהודיים עניינו אותו מאוד. בחיים אלה לא התעניין מעולם כבעניין פולקלוריסטי, אלא תמיד בתור חיים יהודיים שהם לדעתו בעלי חשיבות גדולה לעולם כולו, בהם ראה גם אתגר גדול ליהודי העכשווי. למעשה, לוינס הוא ההוגה היהודי הראשון בהיסטוריה היהודית והמערבית שהראה לעולם כולו ולעם היהודי, עד כמה אפשר לנסח בצורה פילוסופית את החוכמה העתיקה הטמונה במקורות התלמודיים".

יחד עם רבנים והוגים נוספים, תרם לוינס לבנייתה מחדש של הקהילה היהודית בצרפת שאחרי שואת יהודי אירופה.

ואכן, יחד עם רבנים והוגים נוספים, תרם לוינס לבנייתה מחדש של הקהילה היהודית בצרפת שאחרי שואת יהודי אירופה. שנים רבות ניהל בית ספר חשוב ברוח היהדות הדתית. וזאת, למרות שהסבריו של לוינס עצמו הם סוג מיוחד של קריאת התלמוד. דרך הדו-שיח בין הפילוסופיה והמסורת מופיע לוינס כמתרגם גדול: הוא מחיֶה את הטקסטים העתיקים באמצעות הפגשת האופק של הטקסט עם האופק של הקורא העכשווי. לוינס קיים דיאלוג עם התרבות המערבית, תוך כדי שהוא מצביע על פער מהותי בין התרבות המערבית-האוניברסלית לבין זו של עם ישראל. כל הביקורת שלו על הפילוסופיה המערבית נובעת מפער זה.

הביוגרפיה של לוינס אכן שופכת אור על הגותו: בשנות העשרים למד באוניברסיטאות של שטרסבורג ופרייבורג, שם שאף להיות חלק מהקהילה האוניברסאלית של הפילוסופים במערב. אך תפיסת השלטון על ידי היטלר, עֵמדתו של מורו הפילוסוף הגרמני האנטישמי מרטין היידגר שדגל בהצהרותיו של צורר היהודים הנאצי והירצחם של בני משפחתו בעיר קובנה שבליטא (שם נולד וגדל) השפיעו עליו עמוקות. את ספרו החשוב בתחום הפילוסופיה היהודית הוא הקדיש לבני משפחתו שניספו בשואה. את חייו הגדיר כ"נשלטים על ידי החיזיון והזיכרון של הזוועה הנאצית".

בשיעורי התלמוד וגם ב"דבר תורה" שלו כל שבת בבוקר אחרי הקידוש (תמיד על כמה פסוקים מפרשת השבוע עם פירוש רש"י ובצירוף קטע מתאים מהגמרא) הטעים לוינס את הקריאה היהודית בתנ"ך, שפרשנויות על גבי פרשנויות מאפיינות ומבהירות אותה. "בעבורו, התלמוד היווה שיח שכלי על ספר הספרים ורב שיח לעם הספר", נהג לספר לוי. "מילים יהודיות בסיסיות כמו: שבת, בחירה, בריאה, או התגלות אלוקית מופיעות במסותיו היהודיות כמו גם בכתביו הפילוסופיים".

אמונה דתית אמיתית תשים קץ לאטימות בחברה, סבר לוינס. היא תאפשר לראות את אלוקים בפניו של הזולת.

אמונה דתית אמיתית תשים קץ לאטימות בחברה, סבר לוינס. היא תאפשר לראות את אלוקים בפניו של הזולת. זו הפילוסופיה היהודית של לוינס על רגל אחת: ''האחר'' או ''הזולת'' אינן מצביעות על ישות רחוקה ומופשטת. האחר הוא אדם העומד לפניי, בשבריריותו ובקריאתו אליי. אצל לוינס מתרחשת גלישה מן האחר שהוא הזולת שלי, עד ה''כולו אחר'', ''האחר המוחלט'' - האלוקים.

מאחורי הקלעים של הטקסטים המוסריים של לוינס, שמע בני לוי קולות מוזרים. כיווני החשיבה של לוינס היו כל כך נפלאים וחדשים, בעלי אופק אחר לגמרי מן המוכר בתרבות המערב בה גודל. "פתאום היה לי פיצוץ בראש", סיפר לי לוי. "מתוך המשפטים היהודיים-צרפתיים שלו, למדתי איך התורה פועלת בפילוסופיה. מתחת המילים שלו היה משהו אחר לגמרי, כמו 'חול הים מתחת לאבני המרצפות' (כסיסמת מהפכת הסטודנטים במאי 68' - א.פ.). הפילוסופיה היתה האופן הנגלה והתורה היתה שם באופן הנסתר. הרגשתי את העוצמה ואת המוזרות. עבורי זו היתה מעין התגלות הבורא בהר סיני. הרגשתי איך תורת ישראל פועלת בכתביו".

כך במשך מספר שנים, בני לוי, כקורא אדוק ונלהב, לומד את כל ספריו וכתביו של לוינס. כתבי לוינס העלו אצלו הרהורים ורגשות כמוסים למקורות ישראל. כקורא נאמן, היה לו ברור שיבוא היום שבו יכוון את מבטו לעבר ארון הספרים היהודי. "הקריאה בספרי יהדות הצילה את חיי", סיפר. "הם העניקו לי את המודעות בכיוון ההליכה בחיים. על אף שעדיין הייתי חילוני מובהק בהליכות חיי, חייתי כמו גוי לכל דבר".

התקווה עכשיו

בני לוי החליט להעמיק ביתר שאת את עיונו בפילוסופיה היהודית, כפי שזו מתבטאת בכתביו של עמנואל לוינס. הוא החל אט-אט לשתף את סארטר בסערת הנפש שפקדה אותו. במבט לאחור ניתן לומר שלוי המשיך את דרכו של לוינס. הוא ביטא בשפה פילוסופית תכנים ומושגים הבאים מעולם זר ומנוכר לתודעה המודרנית, והאיר בעזרתם את החוכמה המערבית באור חדש, באותם המקומות שבהם נדמה היה לצמד לוי-סארטר שזו הגיעה למבוי סתום. השניים העלו יחדיו את הדברים על הכתב, למשל את מושג 'המשיחיות' שאותו העמידו כנגד מושג 'המהפכה' בספרם "התקווה עכשיו".

אלא שכאשר הדברים פורסמו בסדרת ראיונות בביטאון הצרפתי הנפוץ והמכובד "לה נוֹבֵל אוֹבְּזֵרְווֹטֵר", הואשם בני לוי ב"חטיפת הישיש" אשר נראה בספריו האחרונים כחוזר בו מדברים שכתב בתקופות אחרות. מהר מאוד התפתחו מהומה פילוסופית ושערורייה תקשורתית. מעריצי סארטר ומקורביו, ביניהם זוגתו הפילוסופית סימון דה-בובואר, טענו שמדובר בזיוף גמור. בני לוי הוקע על ידם כשרלטן ומניפולאטור. אבל סארטר עוד היה בסביבה, וחודשיים לפני פטירתו יצא בכאב רב נגד חסידיו ואישר שהכול אמת.

בניגוד למנהגו, לא החזיר לוי מלחמה שערה. הוא התחשב ביחסו המיוחד של סארטר לזוגתו הפילוסופית ונמנע מלפגוע בה גם אחרי מות מורו-ידידו.

בניגוד למנהגו, לא החזיר לוי מלחמה שערה. הוא התחשב ביחסו המיוחד של סארטר לזוגתו הפילוסופית ונמנע מלפגוע בה גם אחרי מות מורו-ידידו, חרף העובדה שבובואר ניתקה את קשריה עם סארטר בשנותיו האחרונות והקשות; בשנים שבהם לא רק קשרי לימוד היו בין לוי לסארטר, שכן הידרדרה אז ראייתו של סארטר והוא נזקק לבני כעוזר צמוד.

"סארטר דיבר עמי בסוף ימיו בלשון יהודית-משיחית, במושגי גאולה, וזאת בהסתייגות מעיקרים פילוסופיים שעמד עליהם בעבר", סיפר לוי. "היא חירפה וגידפה, וזה היה רגע חשוב". חשיבותו של הרגע, בהגדרתו הקולעת של הרב אביטבול משטרסבורג, המכונה "רב הסטודנטים": "הם תפסו אותך בשערותיך ורצו לזרוק אותך לכבשן הבוער, כי לקחת מהם את האליל שלהם". לא לשווא כתב ברנרד הנרי לוי שזו היתה 'המאה של סארטר'. השפעתו על המחשבה המערבית היתה מכרעת. "כוחה של מחשבה שהובילה תקופה", כפי שניסו מעריציו להגדיר או למסגר את התופעה ששמה סארטר. אולם, "סארטר עצמו לא היה מעוניין כי אם ב'אמת'. והוא ממש אילץ אותי לחתום על השיחות בשמי האמיתי, בני לוי. יצאתי מדעתי כשראיתי את שמי היהודי מתפרסם לראשונה. אני חייב לסארטר תודה על ההקדמה והפתיחה הזו שנתן לי. היא אִפשרה לי להתחבר אל עצמי, ליתר דיוק, אל זהותי העצמית, היהודית".

הספר "תקווה עכשיו" כתוב בצורת שלושה דיאלוגים בין לוי לסארטר. ב"שער המשיח", הם דנים במשיחיות היהודית. הדיון מתבסס על ספרו הקלאסי של סארטר שראה אור ב-47': "הרהורים בשאלה היהודית". זוהי מסה המנתחת את יחסו של האנטישמי ליהודי, שבה הוא ראה ביהודי בבואה של האנטישמיות, ללא כל ישות עצמאית. לאמור, זהותו היא רק התגובה לאנטישמיות ואין לו כל מקור של חיים עצמאיים. סארטר ראה את כל היהודים בצלמו ובדמותו של המתבולל, שאכן לא היה לו משל עצמו כלום, והיה דומה, או אף זהה בכול, לצרפתי אחר. השוני שבו לא היה אלא פרי ההשלכה של השונא. בערוב ימיו, סארטר חזר בו, והיכה על חטא. הוא התוודה בפני לוי על טעותו האופטית, והכיר בזהותו העצמאית-המהותית של היהודי הנצחי.

"בדיוק כאשר עסקנו יחד בסוגיה זו", סיפר לי לוי, "התחלתי ללמוד יהדות. ולכן, כאשר העלנו את הנושא החשוב הזה על שולחן הדיונים, הוא הגיע למסקנה שטעה לאורך כל הדרך, ושאכן ישנה מציאות יהודית. ויש שורש, גזע, מקור, וכל זאת בניגוד לדתות כמו נצרות או איסלאם. היהדות היא מודעות וחשיבה ברמה גבוהה בניגוד לדתות השולטות בכיפה. היהדות איננה רק איזו מטאפיסיקה רליגיוזית גרידא, אלא היא חשיבה לוגית ברמה הגבוהה ביותר", הדגיש בפני בני לוי.

וכאן, במסגרת הלימוד המשותף ביניהם את קורות ההיסטוריה, הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה של עתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית. "סארטר", סיפר לוי, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות". סארטר שטען שאין למציאות מטרה או כיוון, ושמבחינה אקזיסטנציאלית הכול אקראי, לאמור כל קיומנו רווי באקראיות - נוכח להבין את נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי, כאשר התבונן בעין בוחנת במלחמת הקיום של פזורי ישראל בין האומות; איך שמלחמה זו היא סיפור מתמיד של השתרשות ועקירה, של נפילה והתאוששות.

הדיאלוג לא חדל מלהתקיים

פרופ' בני לוי ז"ל - ירושלים 2002

עם פטירתו של סארטר, מאחר שהוצע ללוי ללמד פילוסופיה באוניברסיטה בתנאי שישלים את התואר השלישי, הוא השלים את החסר והגיש את הדוקטורט שלו על הגותו של פילון האלכסדרוני בתוך שלושה חודשים. בשנים הבאות לימד באוניברסיטה ובמקביל הקדיש את רוב עיתותיו ללימודי יהדות. עם הזמן, אמונת היהדות הפכה בעיניו למעיין הזורם, לגמרי לא מה שחשב במחשבה ראשונה. המסע שלו אל מורשת עמו התעצם. הוא החל להשתתף בשיעורי תורה, אך בתום כל שיעור עדיין נהג לצאת לאכול במסעדה לא כשרה. "אבל משהו היכה בי", סיפר לי, "אי-אפשר לשמוע דברים עמוקים מתורתו של הגאון מווילנה על משמעות 'גיד הנשה' ובו-זמנית להיכנס למסעדה ולאכול את זה. עשיתי זאת, אך לא עד הסוף".

המפליא הוא שדווקא מתוך הטעויות הוא עבר תהליך מעמיק של שיבה אל תורת ישראל. הטעות - כדרך המובילה לאלוקי ישראל. זה החל במהפכה של הסטודנטים ונמשך בחיפוש עצמי באילנות הגבוהים של הפילוסופיה המערבית. בני לוי הגיע אל השורשים העמוקים של משמעות חייו כיהודי. שאיפתו הכנה להשגת האמת של שורשי יהדותו, הביאה אותו אל מחוזות נידחים מהווי עולמו התרבותי. מעולם צרפתי מדושן עונג אל ספסלי עולם התורה בירושלים.

ב-1995 עלתה משפחת לוי לישראל ובירושלים מצא בני לוי רב ומורה גדול בדמותו של הרב משה שפירא, ראש ישיבה בעל נטיות הגותיות מובהקות.

מי שסייע לו רבות בכך היה הרב אליהו אביטבול, ראש ישיבת הסטודנטים בשטרסבורג. בשנת 1984 החליטו בני ואשתו ליאו לעזוב את פאריס ולעבור לשטרסבורג, שם התמסר לוי ללימוד תורה אינטנסיבי והמשפחה החלה לשמור מצוות קיומיות בהדרגה. ב-1995 עלתה משפחת לוי לישראל ובירושלים מצא בני לוי רב ומורה גדול בדמותו של הרב משה שפירא, ראש ישיבה בעל נטיות הגותיות מובהקות. באישיותו חש שהוא מוצא תשובות לסוגיות פילוסופיות בלתי פתורות, ולא אחת היה רומז לשכניו במהלך השיעורים: "הנה כאן הוא פותר את הבעיה שלייבניץ השאיר" או "זו התשובה האמיתית לפרדוקס שקיים אצל אפלטון", וכיו"ב.

גם כאשר חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, לא ניתק עצמו מעולם הפילוסופיה. עבור בני לוי הדו-שיח עם סארטר מעולם לא נפסק. תלמידו, אלי שיינפלד, נזכר בקולו של לוי בגילוי האמת שבלב, כפי שהתוודה בפניו: "בכל פעם שאני מגיע לצומת דרכים מכרעת, הדיאלוג עם סארטר נדרש מחדש".

בני לוי הקים בירושלים מכון מחקר אשר היה בסוף שנות התשעים ל"מכון ללימודי לוינס". אחד מהמרכזים האינטלקטואלים התוססים בירושלים, המארח מדי שנה את צמרת האינטליגנציה הצרפתית לדיונים פילוסופיים מעמיקים, והממלא אודיטוריומים שלמים בקהל ישראלי. לוי המשיך לפרסם את ספריו בפריז, בהוצאת הספרים verdier ושימש כעורכו הראשי של כתב העת הבינלאומי בשם "המחברות ללימודי לוינס", שעם חברי המערכת שלו נמנים חוקרי לוינס החשובים בעולם. בשיעוריו הקדיש בני את הסמינר המרכזי להוגים כאפלטון, שפינוזה, סארטר, שלינג ולוינס, ולנושאים דוגמת אפשרויות הרעיון המדיני בעידן המודרני, משמעות האתיקה אצל לוינס ועוד. לתקופת שנת פטירתו התעתד לדון בסוגיית המשיחיות.

בחול המועד סוכות תשס"ד, לקה בני לוי בהתקף לב, והלך לעולמו והוא כבן 58. באותו ערב נקבר בהר המנוחות, בירושלים שכה אהב. הוא השאיר אחריו אישה תומכת, שני בנים חכמים ושלוש בנות מוכשרות.

דבר מפליא בעיני הוא שעם פטירתו יצא לאור ספרו החדש: "היות יהודי". כביכול שבכך סיים האיש את תפקיד שליחותו בעולם הזה. וכבר אמר הפילוסוף הצרפתי רנֶה דקארט ש"הקריאה בכל הספרים הטובים כמוה כשיחה עם האישים המכובדים ביותר שחלפו מן העולם, מי שחיברו אותם". בין אם הכיר בני לוי הצרפתי את רעיונו זה הפַּסקני במקצת של הפילוסוף דקארט בין אם לאו, הוא זיכה את קוראי השפה הצרפתית לנהל עם אישיותו המכובדת שיחות מחכימות עבור הדורות הבאים.

ינוח בשלווה על משכבו, ויהי זכרו ברוך.