במשפחתי, קצת אחרי שנגמר חג הסוכות, מתחילה הפעילות העונתית הבאה: עונת הטרום-סקי. חברי מתבוננים במתרחש בשעשוע מעורב בתמיהה, בשעה שאני מתרוצצת ברחבי העיר ומנסה לארגן את שלושת ילדיי – ילדי קיץ המורגלים לשמש של דרום קליפורניה – לחופשת הסקי השנתית שלנו.

כפי שיודע כל אדם המגיע מארץ מושלגת, מדובר במבצע לא פשוט. נדמה כאילו הכפפות והגרביים הקטנות הולכות לאיבוד בדיוק ברגע שאני קונה אותם ובגדי הסקי הישנים הם לא אותו הדבר כפי שהיו בשנה שעברה.

השאלה הבלתי נמנעת (ששואלים הן החברים והן בעלי) היא, למה? מדוע אני גורמת לעצמי את הטרדות האלה והכל למען הזכות המפוקפקת לנסוע במשך חמש שעות עם שלושה זאטוטים צווחנים, לסבול את התלונות הבלתי פוסקות לגבי הקור ולהוציא כמויות אדירות של כסף?

התשובה הרגילה שלי בדרך כלל קשורה למהירות, ההתרגשות והיופי של גלישה במורד ההר, תוך כדי נשימת האוויר הקר והצלול. אבל בשנה שעברה, תשובתי השתנתה.

מגלשיים במקום פחמים

באותה שנה, יצאנו לטיול סקי עם הוריי. למרות שאני ואבי לא נוהגים לדבר הרבה, אהבת הסקי משותפת לשנינו, כך שבאופן טבעי אנו אוהבים לגלוש בצוותא. במהלך אחת הנסיעות הבלתי נשכחות ברכבל, אבי, מהנדס שתקן ומאופק למדי, החל לדבר על אביו, סבא שלי. אני לא בטוחה מה בדיוק היה הדבר שגרם לו לפתע להיפתח – הנוף המדהים על פניו חלפנו, או אולי השלג הבוהק בלובן צחור, אך אבי דיבר ברגש רב על אביו, וגילה לי דברים שמעולם לא ידעתי.

לא ידעתי שסבא התייתם בגיל 12 באוסטריה והיה חובב סקי מושבע (תחביב מאוד לא אופייני לנער יהודי). להוריי יש תמונה שלו באלפים האוסטרים, בגיל 20 בערך, מחזיק את המגלשיים שלו ומחייך חיוך רחב. יש להם אפילו תמונה שלו בזמן שהוא מבצע קפיצת סקי. הוא היה חבר במועדון בהרי האלפים והתאמן רבות במטרה להפוך לגולש סקי מקצועי.

בקיץ 1939, חבריו למועדון הסקי האוסטרי (שחלקם הפכו בהמשך לחברים במפלגה הנאצית) היו אלה שהזהירו אותו מפני הסכנה הקרבה והמליצו לו לעזוב. למרבה המזל, אולי כיוון שלא הייתה לו משפחה באוסטריה, או כיוון שבטח בחבריו לקבוצה, ביולי 1939 הוא עזב – ברגע האחרון שניתן היה עדיין לעשות זאת. הוא הביא עמו את סבתי, אבי (שהיה בן 5 באותה עת), 7 דולרים ואת המגלשיים האהובים שלו. פניהם היו מועדות לשנחאי, המקום היחיד שהסכים אז לקבל יהודים.

בסופו של דבר הוא נאלץ להשתמש במגלשיים שלו כעצים לאח, לצורך חימום.

במהלך השנים בשנחאי, סבא שלי איבד חלק גדול מכוחו, גופו נתקף מחלות טרופיות קשות ובסופו של דבר הוא נאלץ להשתמש במגלשיים שלו כעצים לאח, לצורך חימום. שמונה שנים לאחר שעזב את אוסטריה, ב-1947, הם הורשו להיכנס לארה"ב דרך סן פרנסיסקו.

ידעתי על כל זה, אולם בחופשה הנוכחית, אולי תחת השפעת הנוף עוצר-הנשימה שמולנו, התעורר זכרונו של אבי והוא החל לדבר על הפעם הראשונה, אחרי המלחמה, שסבא שלי שב לגלוש. הוא זכר את השמחה האדירה שקרנה מפניו של סבא שלי כשהוא רתם את המגלשיים, בפעם הראשונה לאחר 10 שנים קשות. סבא לימד את אבא שלי לעשות סקי על פי השיטה האוסטרית, בשלג של קליפורניה.

סבא המשיך לגלוש. אולי לא באותה חיוניות, אבל באותה התמסרות – והוא אפילו עשה סקי כמה חודשים לפני שנפטר מסרטן הלבלב, שנתיים לפני שנולדתי.

חי וקיים

יום המחרת היה היום האחרון של חופשתנו. בני הבכור, שהיה אז בן 6, לקח שיעורי סקי ולמד לעלות על הרכבל יום קודם לכן. בתור צ'ופר, לפני השיעור שלו, לקחנו אותו אבי ואני לסיבוב ביניים. בדרך למעלה, כשהוא יושב בבטחה בין שנינו, שוחחנו עמו על החשיבות של שמירה על שליטה, על כך שאסור לו לגלוש מהר מדי ושעליו להיזהר בפניות. הבטחתי לו: "קח לעצמך את כל הזמן שבעולם כדי להגיע למטה. אני אהיה מאחוריך".

הוא הסתובב אחור להביט בי, חייך חיוך רחב ואמר, "מה פתאום, אימא! זה נהדר!"

טוב, הגענו לראש ההר והזאטוט זינק כמו חץ מקשת והחל לגלוש במהירות במורד ההר. התארגנתי במהירות, הודיתי לאלוקים שהוא חובש קסדה ומיהרתי אחריו. "יותר לאט!" צעקתי אחריו, "איבדת שליטה לגמרי?"

הוא הסתובב אחור להביט בי, חייך חיוך רחב ואמר, "מה פתאום, אימא! זה נהדר!"

כשהגענו לתחתית, אבי החליק אליו ושאל, "מה קרה, פחדת? אתה בסדר?"

"אתה צוחק, סבא?! זה היה גדול!"

כשחייכתי אל אבי, הוא נאלץ להסתובב כדי להסתיר את הדמעות הזולגות במורד לחייו. אני חושבת ששנינו ידענו שאיכשהו, על אותה צלע הר מוכת שמש, מורשת הגלישה האוסטרית של סבא שלי עדיין חיה וקיימת.