אשתי והילדים מוגנים ובטוחים, הם ישנים בנחת בחדר הקטן ששכרנו.

אשתי והילדים בריאים ושלמים, אבל כל רכושינו נמצא מתחת לשלושה מטרים של מים.

אמנם אשתי והילדים בריאים ושלמים, אבל המכונית שלנו, הבית שלנו, ספרי הקודש שלנו, הצעצועים שלנו, הבגדים שלנו והרהיטים שלנו, הלכו כולם, והם נמצאים מתחת לשלושה מטרים של מים. יש לנו רק כמה חפצים, שאשתי, בעלת המחשבה לטווח ארוך, הצליחה לאסוף לפני שהצטרפנו לקרוב למיליון פליטים אחרים, שנמלטו ממסלול ההוריקן 'קתרינה'. ואני למדתי להבין שהמשפחה שלנו, בת ארבע הנפשות, יכולה לצאת למסע עם מזוודה אחת בלבד.

למדתי מתוך הניסיון ההיסטורי, שאנחנו היהודים, צריכים לדבר קודם כל על המשפחות והילדים שלנו. כשעם ישראל עמד לנחול את ארץ ישראל, ביקשו שני שבטים - ראובן וגד - לקבל את האדמה שמצידו המזרחי של נהר הירדן. שני השבטים האלה ניסחו את בקשתם לנחול את אדמת עבר הירדן המזרחי בדרך מעניינת; קודם הם ביקשו להקים גדרות למקנה שלהם, ואחר כך דיברו על מקום מגורים לילדיהם.

בתגובה, משה נוזף בהם ואומר בין השאר: "בְּנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". חז"ל מסבירים את דברי הביקורת ואומרים שתמיד, הן במעשינו והן בדברינו, אנחנו צריכים להעמיד את המשפחה מעל לכל, כי הדברים החשובים ביותר, הם אלה שצריכים לעמוד בראש מעינינו.

  השאלה שאנחנו לא שואלים

אנחנו היהודים לא שואלים: למה אני? למה האסון קרה דווקא לי? אנחנו לא שואלים את השאלות האלה מכמה סיבות. אנחנו לא שואלים את זה דווקא בגלל שאנחנו יכולים לשאול את השאלות האלה; מאות, אם לא אלפים של בני אדם נהרגו משיטפונות ומהעדר תנאי חיים סבירים, ובכל זאת, האלוקים אפשר לנו לשרוד. משפחות עם ילדים לכודות על גגות בתיהן; אנשים זקנים וחולניים נפטרים משום שאינם יכולים לקבל דיאליזה, תרופות הכרחיות, וטיפול רפואי.

למרות שאנחנו חסרי בית, וחסרי כל רכוש, אנחנו בהחלט ברי מזל: אנחנו חיים, בריאים ושלמים.

אנחנו גם לא שואלים, "איך אלוקים היה יכול לעשות לי את זה?" משום שאנחנו יודעים שלכל דבר יש סיבה ותכלית, אפילו אם אנחנו לא מבינים אותן. חז"ל מלמדים אותנו שלמעשה, אנחנו צריכים לברך על הדברים ה"טובים" בדיוק כמו על הדברים ה"רעים" – ולכן, למרות שקשה להאמין בזה, אנחנו מהללים את האלוקים באותו אופן גם כשאנחנו מקבלים קידום בעבודה, וגם כשמפטרים אותנו. במקרה שלנו, אמרנו את הברכה, "ברוך דיין האמת" – האלוקים הוא השופט האמיתי. אנחנו לא מבינים למה האלוקים משמיד עיר של 1.2 מיליון איש על ידי הצפה, בדיוק כמו שאנחנו לא מבינים למה אנשים גוועים ברעב באפריקה, או מתים במרכז אירופה. כיהודים מאמינים אנחנו בוטחים בכך שקיימים היגיון וחכמה אלוקיים שנמצאים הרבה מעבר לאלה שלנו.

בלילה, לאחר שברחנו מניו-אורלינס - כשאנחנו נוסעים במכונית במשך 14 שעות מרחק של כ-500 קילומטר בלבד - הגענו למלון קטן ועמוס בפליטי סערה אחרים. כולם היו על גבול ההיסטריה, מצפים בדריכות לחדשות. יכולתי ללמוד מתוך החוויה שעברנו באותו מלון לחוץ, איזשהו קורטוב ממה שהרגישו אבותינו לגבי ביתם האמיתי, ארץ ישראל, לאחר שהוגלו לבבל, לאפריקה, ולשאר ארצות הגולה. אני מתאר לעצמי איך היו המשפחות היהודיות מנסות לסחוט מידע ממבקרים שהגיעו מישראל: איך המשפחה שלי? איך הרכוש? החנות שלי עדיין קיימת שם? איך הכובשים מתייחסים לבני העם שלנו?

חיפשנו נחמה בשאיבת ידיעות מעודדות, מתוך שיחות טלפון כושלות, מהפליטים החדשים שהגיעו.

כך גם אנחנו, פליטיה של ניו-אורלינס, חיפשנו נחמה בשאיבת ידיעות מעודדות, מתוך שיחות טלפון כושלות, מהפליטים החדשים שהגיעו, ויכלו לעדכן אותנו במה שקרה לאחר שעזבנו. מה עם "קנל בולברד" (שדרת התעלה)? אנחנו שואלים. יש לך איזשהו מושג לגבי הבית שלי? האם הביזה כל כך גרועה כמו ששמענו? אנחנו נתלים על כל פיסת מידע, כמהים לחוש איזו תחושה מינימאלית של ביטחון. עצם מהותה של שהייה בגלות אומרת שתמיד יהיה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לחוש ביטחון של ממש.

הגלות מאלצת אותנו להבין שאפילו אם יש לנו עבודה טובה, בית גדול, ומוסך עם שתי מכוניות, האלוקים יכול, בכל זמן, להפוך אותנו להומלסים, ולאלץ אותנו להישען על עזרתם של אחרים. האלוקים לא רוצה שנטעה להאמין שהכוח שלנו, שהעבודה הקשה שלנו, שהמאמצים שלנו לבדם הם אלה שקובעים איך החיים שלנו יתנהלו.

מה עוד למדנו

הטרגדיה הזאת הביאה לנו הוכחות נוספות למאמר ששואל/קובע: "ומי כעמך ישראל?!". החיים שלנו ניצלו על ידי אחת מחברות הקהילה היהודית שלנו, שטרחה להיכנס אלינו כדי להגיד ש"אתם צריכים לעזוב את העיר!". אלמלא הייתה הגברת הזאת מזהירה אותנו, היינו נשארים לכודים כמו אותם חסרי מזל אחרים, שהיו צריכים להציל בהליקופטרים או בסירות.

כשהגענו ליוסטון ומצאנו מסעדה כשרה מקומית, שבה יכולנו לשבור את דיאטת הפליטים שלנו, שכללה קרקרים וחמאת בוטנים, מישהו שישב לידנו שמע במקרה שאנחנו מדברים על "ההרפתקה" (כמו שתיארנו את זה לילדים שלנו). לאחר שסיימנו את הארוחה, ניגשנו לשלם בקופה הראשית של המסעדה. הקופאי הצביע על שולחן ריק ואמר לנו בחיוך, "המשפחה הזאת שילמה עליכם".

"איזו משפחה?" שאלנו.

"המשפחה הדתית שישבה כאן בפינה", הוא אמר, "ששמעה על הצרה שלכם". איזה קידוש ה'!

סופר סת"ם ממונסי, ניו יורק, התקשר אלינו והציע לעזור לנו להחליף את המזוזות שנהרסו מהמים הגואים. חברים מישיבת "קול יעקב" באותה עיר, הבטיחו לעזור לנו ככל יכולתם להחליף את ספרי הקודש. רבנים ויהודים מישראל, מבוסטון, מיוסטון יצרו איתנו קשר כדי להציע עזרה. ידידים ומשפחה מכל רחבי ארה"ב ניסו ליצור איתנו קשר, להציע לנו מקום לשהות בו, להגיד שהם רוצים לעזור, להחליף את הדברים הגשמיים שאיבדנו.

היהדות מלמדת אותנו שאנחנו צריכים לראות בעושר וברכוש כלים או אמצעים, אך לעולם לא מטרה בפני עצמה. אסור לנו לחשוב על עצמנו אף פעם כיצרנים או צרכנים בלעדיים של סחורה גשמית, כמו שהוליווד ואנשי השיווק היו רוצים שנאמין. הספרים שלנו, השולחנות שלנו, הכיסאות שלנו, ואפילו המכוניות, הם רק כלים, שתפקידם לשמש אותנו כדי להיות בני אדם טובים יותר.

עכשיו, כשלא נשאר לנו כלום חוץ משלוש מערכות בגדים, סיר מלוכלך, וקופסא עם צעצועים בשביל הילדים, אנחנו מבינים לכמה מעט אנחנו זקוקים כדי להמשיך לחיות. 

עכשיו, כשלא נשאר לנו כלום חוץ משלוש מערכות בגדים, סיר מלוכלך, וקופסא עם צעצועים בשביל הילדים, אנחנו מבינים לכמה מעט אנחנו זקוקים כדי להמשיך לחיות. הדרך שבה אשתי ואני הגבנו לאירוע הזה – המלים שבהן אנחנו משתמשים ליד הילדים, הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה – הרבה יותר חשובה להתפתחותם הבריאה של הילדים שלנו, מאשר מדפי הספרים וקופסאות הצעצועים שנרקבים תחת השמש החמה בניו-אורלינס.

התקשרתי לרב שלי ושאלתי אותו מה אנחנו צריכים לעשות. לאחר שהוא הקשיב היטב לכל התיאורים שלי, הוא אמר: תתארו לעצמכם שקיבלתם את הזמן הזה במתנה. תשכחו מהדברים החומריים שאיבדתם; אפשר להחליף אותם באחרים. מה תעשו עם הזמן החופשי החדש שקיבלתם, כשאין מוסדות חינוך לילדים ולא מוטלת עליכם שום אחריות של עבודה?

ניסיתי לדמיין את האסון הזה בתור מתנה מן האלוקים, וגילית שלמשפחה שלי ולי יש עכשיו הזדמנות ללמוד יותר תורה, לבקר חברים ומשפחה, להתחבר מחדש לדברים החשובים באמת.

רבים מהמורים שלי טענו שכאשר אסון פוגע במקום אחר – שיהיה זה אינדונזיה או הודו – אנחנו חייבים לשאוף לשפר את עצמנו ולהתעורר מהתנומה הרוחנית שבה שקענו. מספרים שהחפץ חיים, הרב הקדוש שהפיץ וחיזק את המודעות לחשיבות של אמירת דברים טובים בלבד על הזולת, היה צם בכל פעם ששמע על אסון שהתרחש בצידו השני של הגלובוס. "אל תחשוב שהאלוקים שולח את המסרים האלה לאותם אנשים שלא רוצים להאמין בו", אמר לי אחד מהרבנים, "הוא מדבר ישירות אליך, אלנו, לאלה מאתנו שרואים את הבורא בכל מה שקורה".

האלוקים דיבר אלינו מתוך טרגדיה נוספת שהכתה, פשוטו כמשמעו, בבית שלנו, ובבתי הקהילה של ניו-אורלינס: השאלה היחידה לגבי, ולגבי המשפחה שלי היא, איך נוכל לשפר את עצמנו ולהתעלות מן ההזדמנות שנקרתה בדרכינו.