כשצפיתי בשבוע שעבר בחדשות מניו אורלינס, נזכרתי בתחילת סרטו של ארט שפיגלמן "מאוס" (עכבר), המתעד זיכרונות מהשואה. שפיגלמן מספר איך בתור ילד הגיע הביתה בבכי, וסיפר לאביו שהחברים שלו ברחו והשאירו אותו מאחור.

"חברים?" אמר אבא שלו. "אם תנעל אותם יחד בחדר בלי אוכל במשך שבוע, תוכל לראות מה זה – חברים."

התורה לא תמימה בקשר לכוחו של התת מודע – ג'ונגל התאוות והתשוקות שאורב מתחת לפני השטח של הציביליזציה, שנבלם על ידי החברה ומרוסן על ידי הצלחה ושגשוג. חכמינו ז"ל יעצו לנו: "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את אחיו חיים בלעו".

מפתה לדון את ניצולי ניו אורלינס על הביזה ועל ההתדרדרות המהירה שלהם לתוך אנרכיה – מפתה, אבל לא הוגן.

מפתה לדון את ניצולי ניו אורלינס על הביזה ועל ההתדרדרות המהירה שלהם לתוך אנרכיה – מפתה, אבל לא הוגן, ובהחלט לא ראוי לטעון מתוך השאננות המוחלטת שלנו, שאנחנו נהיה יותר טובים.

אנחנו מורגלים לראות מחזות כאלה באסיה או באפריקה, אבל באמריקה אנחנו מוגנים ממראות מן הסוג הזה. במדינה העשירה ביותר, החזקה ביותר, ומסבירת הפנים ביותר, בהיסטוריה של העולם, החברה התרבותית היא קן חזק ויציב של ביטחון.

בשבוע שעבר החליק לרגע המסווה, ובהחלט היה מפחיד לגלות מה מסתתר מתחת. מי אומר שלא נראה את זה שוב? מי אומר שלא נגלה את זה בתוך עצמנו? בהנחה שהמצב הקיים יימשך, כמו שאנחנו מקווים מאוד, עדיין חולי יכול להגיע לכל אחד מאיתנו, והמוות יבוא לכל אחד מאיתנו.

אז איך אנחנו אמורים להגיב לקדירה הרוחשת שמציצה אלינו מתחת למעטה העדין של הציביליזציה?

זאת עבודת חיים – לנעוץ עמודי אישיות עמוק בתוך ביצת הטבע שלנו, ולהקים יסודות שיהיו מספיק יציבים, ויעמדו בפני רוב הטראומות המזעזעות שהחיים עלולים להביא. אבל, העבודה מתחילה בהבנת היקף המשימה וקשייה. אולי, עם הבנה מספקת, באמצעות תשובה, בעזרת הא-ל, ואם יהיה לנו הזמן שדרוש לשינוי, נוכל למלא את משנתם של חז"ל:

 

כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו; אבל, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו." (אבות פרק ג, משנה יז).