אני יושב מול המחשב והמלים מתעתעות בי. עברתי עכשיו את אחד האירועים הכי עצובים והכי טראומטיים בחיים שלי.

גבר יהודי צעיר נפטר בידיים שלי הלילה. החטא שלו? היותו יהודי בירושלים.

בערך בשעה 8:25 הערב, קיבלנו קריאה ממרכזיית מד"א על דקירה ברחוב דוד – השוק הערבי שמוביל משער יפו אל הכותל. יצאתי מייד מהבית שלי, ומיהרתי לזירת האירוע, הקרובה למדי, על אופנוע ההצלה.

מראה מזעזע קידם את פני כשהגעתי למקום. גבר יהודי צעיר, שוכב בבריכת דם – הדם שלו - כשסכין באורך של קרוב לארבעים סנטימטר מזדקרת מתוך בטנו. גם לאדם כמוני, שטיפל בפצועים בפיגועים רבים, בתאונות דרכים ובאירועים טראומטיים אחרים, המחזה הזה היה הגרוע ביותר שאי פעם ראיתי.

העור שלו היה חיוור, ועיניו פקוחות למחצה, כשהגעתי אליו. האנשים היחידים בסביבה היו שוטרים, שממש לא ידעו מה לעשות. הבחור לא נשם, ולא היה לו דופק.

זה הסיוט של כל איש הצלה. אתה לבד, האדם היחיד עם הניסיון הרפואי, ואין לך הרבה מה לעשות...

זה הסיוט של כל איש הצלה. אתה לבד, האדם היחיד עם הניסיון הרפואי, ואין לך הרבה מה לעשות... צריכים לבצע כל כך הרבה משימות, ואנשים רבים דרושים כדי לבצען. להתחיל בהחייאה, לחבר חמצן, להחדיר אינפוזיות רבות עקב אובדן הדם המאסיבי, ולנסות לעצור את הדימום – וכל המשימות האלה הן רק חלק מהדברים שצריכים להיעשות. אבל, בשנייה שהגעתי לשם, המוח שלי הפסיק לפעול. אדם אינו יכול לחשוב באופן רציונאלי בסיטואציה כזאת – צריך לפעול כמו רובוט, לעשות כל מה שניתן לעשות, והכי מהר שאפשר. קודם כל קראתי לעזרה נוספת במירס, ואז התחלתי בהחייאה. למרות כל הציוד היקר שיש לנו, יש פעמים שבהן הדבר היחיד שבו אתה יכול להשתמש הוא מסכת הנשמה פשוטה.

שימוש במפוח הנשמה בפגוע טראומה, שקיים קושי לפתוח לו נתיב אוויר, זה פשוט בזבוז זמן. כמעט בלתי אפשרי להשתמש בו לבד בסיטואציה כזאת. הוצאתי את מסכת הפנים הנאמנה שלי, והתחלתי לערוך הנשמה מפה לפה. הרגשתי כיצד הריאות שלו מתמלאות באוויר, והתעודדתי מעט. אחד מהשוטרים התחיל בעיסוי לב (כמיטב יכולתו), והמשכנו בהחייאה בסיסית במשך דקה או שתיים.

בנקודה זו הגיע לזירת האירוע אמבולנס ובו פרמדיק – אריה יפה, יחד עם רפי הרבסט ומתנדב נוסף. היו לנו עכשיו ארבעה זוגות ידיים במקום אחד, וסוף סוף יכולנו להתחיל לנסות להציל את חיי הבחור היהודי.

איתרנו מייד את הפציעות, וניסינו לעצור את הדימום. בו בזמן ניסינו להחדיר אינפוזיה לווריד, אבל התקשינו בכך בגלל כמויות הדם הרבות שהוא איבד. המשכנו בהחייאה, הפעם עם מסכת המפוח, ועיסוי לב נכון, ובינתיים, עוד מתנדבים מהרובע היהודי הגיעו, והחליפו אותי במהירות. זמן קצר לאחר מכן, הגיע אמבולנס טיפול נמרץ של מד"א והמשיך לעבוד על הפצוע – הרופא בצוות שלהם, היה אחד מהטובים שאי פעם ראיתי, עובד תחת לחץ ושומר על קור רוח – ויחד עם זה מעניק טיפול נהדר לנפגע.

כעבור זמן קצר שלוש אינפוזיות כבר זרמו, וניסינו לחדש את דופק הלב של הבחור על ידי תרופות. אטרופין וסודיום ביקרבונט, שימשו אותנו יחד עם חומרים אחרים, ותוך זמן קצר ראינו פעולת לב על הא.ק.ג., למרות שעדיין לא היה לנו דופק. העברנו את הפצוע לאמבולנס הטיפול הנמרץ שהעביר אותו למרכז הטראומה בהדסה עין כרם, אבל מותו של הבחור נקבע בחדר הניתוח – הוא סבל מפגיעה גדולה בכלי הדם ומדימום בתוך הבטן, ואנחנו לא יכולנו להציל אותו. למעשה, כבר כשהגעתי לזירת הפיגוע, הוא לא היה איתנו, ובכל זאת ניסינו כל מה שיכולנו כדי להחזיר אותו אלינו – אך לשווא.

בואו נבין שליהודי שנרצח בירושלים חייבת להיות השפעה על העולם היהודי כולו

מה היה פשעו של אותו בחור? מה המעשה הרע שעשה? לנו, תושבי העיר העתיקה, התשובות האלה ברורות. רוצים אותנו בחוץ. מחוץ לישראל – מחוץ לירושלים.

הטרור נמשך – ויהפוך להיות הרבה יותר גרוע בירושלים. דבר אחד אני יכול להגיד לכם – אנחנו לא בורחים. אנחנו איתנים במקומנו, ונישאר כאן עד שאחד הצדדים ינצח. הקרב הוא על נשמת אדמת ישראל – שאף אחד לא יחשוב אחרת.

בינתיים, אני משוכנע שאתם שואלים את עצמכם: מה אפשר לעשות? התשובה, כפי שאני רואה אותה, היא בשלושה תחומים.

עזרה גשמית: זה כולל כתיבה לאנשים בעלי השפעה, לפוליטיקאים; לנסות להשפיע על השקפת העולם של אלה הסובבים אותנו.

עוד יותר חשוב, אנחנו חייבים להבין שהאמונה שלנו משפיעה בשמיים. כשגזירה עולה מלפניו יתברך, אנחנו חייבים לתת מבט עמוק יותר על עצמנו, ולנסות למצוא מה לא בסדר בנו מבחינה רוחנית. כל אחד מאיתנו חייב לעשות מאמץ נוסף בתחום הרוחני, ועל ידי כך נזכה לסלק את החרב החדה שתלויה מעל לראשינו.

בואו נבכה יחד. בואו נבין שליהודי שנרצח בירושלים חייבת להיות השפעה על העולם היהודי כולו – אנחנו חייבים להבין את השפל שאליו הגענו. אנחנו אומה מפוצלת ומפורדת – כל אחד מאיתנו מוצא חסרונות בזולתו. אז לכל הפחות, בואו נתאחד בכאב ובצער, ונבכה כאחד על דמו של הבחור, שנרצח בירושלים, פשוט משום שהיה יהודי.

נכתב בצער רב על ידי
משה סימונס, חובש,
מתנדב בהצלה ובמד"א,
עורך עלון הצלה,
הרובע היהודי ירושלים.

www.hatzolah.org.il