ברגע הראשון זה "מה זה מצחיק"...

תארו לעצמכם שאתם עוברים במקרה בכיכר רבין, פתאום מגיעים מעל לחמש מאות איש עם כריות בידיים, ופותחים במלחמת כריות עליזה. נוצות מתעופפות לכל עבר וקולות צהלה ממלאים את האוויר.

10 דקות לאחר מכן, כולם נעלמים.

אתם צובטים את עצמכם, ואלמלא שְׁטיח-הפּוך שמתחת לרגליכם, עוד הייתם חושבים שדמיינתם הכל.

אם לא שמעתם על זה עדיין, אז מדובר בתופעה שנקראת "המון בזק" ובלעז
"flash mob" הודעה מועברת לקבוצת מנויים באמצעות הודעת sms או הודעה באינטרנט. אלה, ממהרים להעביר את ההודעה הלאה למי שנראה להם מתאים, ובשעה קבועה, במקום קבוע, כולם מתאספים יחד כדי לעשות משהו.

זכות היוצרים על הרעיון שמורה ל"ביל" האמריקאי, שיזם את האירוע הראשון בניו יורק (ועוד רבים אחריו). באחד מהאירועים שארגן, נכנסו 200 איש ללובי של מלון היאט, ופתחו במחיאות כפיים סוערות ותרועות קולניות לעיני קהל האורחים ההמום.

"אנשים מרגישים שאין מסביבם כלום חוץ מסדר בכל מקום, ולכן הם אוהבים להיות חלק ממשהו שפשוט אף אחד לא היה מצפה." – אומר "ביל" המסתורי (בתכתובת אימייל כמובן).

אלה למשל ההוראות שקבלו למעלה מ-300 איש שנפגשו לשם כך בדיוק בשעה 7:18 בערב (ודאגו כמובן לכוון טוב את השעונים מראש):

  • במשך שלוש הדקות הראשונות יש לשמור על השקט ככל האפשר. אם אתם יודעים להשמיע ציוצים ריאליסטיים של ציפורים, תוכלו להשמיע אותם מידי פעם.

  • ב-7:21 תוכלו להשמיע כל סוג של ציוצים וקריאות ציפורים, ריאליסטיים ולא ריאליסטיים.

  • ב-7:23 תוכלו גם למלמל "רעש של ציפורים".

  • ב-7:25 תוסיפו קריאות של "טבע זה כאן! בואו להרגיש קצת טבע" לעבר העוברים והשבים.

  • ב-7:26 תפזמו "ט-בע" במשך 20 שניות, תריעו, ותתפזרו.

הרעיון נתפש חזק, והתחיל להתפשט ברחבי העולם.

באירוע ה"המון בזק" הראשון ברומא, שלוש מאות איש נכנסו לחנות ספרים ומוסיקה, ובקשו כותרים שלא היו ולא נבראו.

מאות אנשים הגיעו לאחת מתחנות הרכבת התחתית הגדולות, בלונדון. בלי שום סימן נראה לעין, הם שלפו מכיסיהם מכשירים טלפון סלולאריים והתחילו לדבר. כמה דקות לאחר מכן, התחנה חזרה לשיממונה הרגיל.

בבלרוסיה, גרמניה ואוקראינה, אנשים נשכבו "מתים" על האספלט, אחרים ציירו בגיר לבן את תנוחת "המוות" הבלתי טבעי, והמהדרים הוסיפו לציור קטשופ.

בוונקובר קנדה, זוגות זוגות יצאו בריקוד טנגו נלהב, לעיני העוברים והשבים הנדהמים – בלי מוסיקה.

בדנוור התאסף ההמון בשתי קומות של קניון. הם ספרו לאחור משישים ועד לאפס, ואז קראו – "זה המון הבזק של דנוור". אחר כך הקהל בקומה העליונה שיחק פינג פונג דמיוני עם אלה שבקומה שמתחתיו. העליונים הכו בכדור ואמרו "פינג", אלה שלמטה חבטו בו בחזרה, ואמרו "פונג" – במשך 10 דקות!

"זה היה כיף", אמרה אחת ממשתתפות האירוע, "אתה יודע שזה סתם טיפשי. זה פשוט מעניין לראות מי מגיע. הייתה שם נוכחות של כל הגילאים." אבל אחר כך היא מוסיפה: "זה כמו להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמך".

ובישראל כרעו על הבלטות ברחוב, ועיטרו אותן בציורי גיר ילדותיים.

קוריאה, קאזחסטן, סין ואוסטרליה, ליטא, רומניה ויוון, ספרד, אוגנדה ואפילו איסלנד (ועוד הרבה מקומות אחרים), בכולם הכה ההמון...

לא מדובר בבני נוער, וגם לא בפריקים למיניהם. דווקא "סתם" אנשים, בדרך כלל צעירים, בעלי מעמד כלכלי מבוסס ונגישות גבוהה לאמצעי התקשורת הנ"ל.

אם המחשבה היחידה שעולה לכם במוח היא "פסיכים", או "תינוקות מגודלים", כדאי שתחשבו על זה שוב - בדיוק כמו שעושים הסוציולוגים למיניהם שמנסים לחקור את התופעה.

גשם סוחף יורד בחוץ, הרחוב שלכם הופך לנהר קטן. על הכביש מכונית נתקעת, והנהג שלה מחלץ את עצמו כשהמים הזורמים מגיעים לו עד לברכיים. בתחנה עומדת אישה על הספסל, וממתינה לאוטובוס. אתם מדליקים את הרדיו ושומעים דיווחים דומים מהעיר שלכם, מערים אחרות, ואם יהיה לכם מזל, אז אולי אפילו מהרחוב שלכם ממש.

ועכשיו תעצרו לחשוב: למה הדלקתם את הרדיו, מה, לא ראיתם בעצמכם בדיוק מה שקורה?

אתם תקועים בפקק הכי ארוך שראיתם בחיים, ומאזינים לדיווחי התנועה – למה?

כי האדם הוא יצור חברתי – טוב לו להרגיש חלק מקבוצה, נעים לו "לעבור" חוויות (וגם קשיים) ביחד.

תוסיפו לזה את הילד המרדן הקטן שמצוי בכל אחד מאיתנו, הילד שלפעמים מתחשק לו לעשות משהו "דווקא" – ללקק את הצלחת במסעדה, לרקוד משמחה באמצע הרחוב, או להתגלש במגלשה, למרות שכבר מזמן עבר את הגיל.

וקיבלתם הסבר פשוט וברור למה אנשים עושים את זה.

לזרום עם ההמון

באופן טבעי, יש הנאה מיוחדת ב"להיות חלק מההמון", להרגיש כמו דג קטן בתוך להקה גדולה. לדעת, שמצד אחד אתה אולי 'סתם אחד', ומצד שני, בלעדיך (ובלעדי שכמותך) לא היה נוצר בכלל המון. תחושת אזלת היד שמלווה אותנו לפעמים כיחידים, מתחלפת בתחושת עוצמה הולכת וגוברת ככל שאנחנו מחוברים לקבוצה גדולה יותר.

תארו לעצמכם מופע רוק של אחת מהלהקות המטריפות ביותר של הדור, בהייד פארק, מול קהל של... שלושה אנשים.

תארו לעצמכם מופע רוק של אחת מהלהקות המטריפות ביותר של הדור, בהייד פארק, מול קהל של... שלושה אנשים. האם הם ישתוללו, ישרקו, יתעלפו, יגיעו לרמת אקסטזה דומה ולו אף במעט לזו של קהל המונים באותו מופע בדיוק?

קבוצת הכדורגל שלך זכתה באליפות, מתי תרגיש את הניצחון עמוק יותר בעצמות – כשתפתח פחית בירה קרה, ותתרווח על הספה בבית, או כשתצא לרחוב לחגוג עם המוני האוהדים המאושרים?

אם יצא לכם להגיע פעם לירושלים בחול המועד, ולצעוד לעבר הכותל, תוכלו להבין את ההרגשה הזאת. המוני יהודים צועדים בנתיב דו סתרי אינסופי בתוך העיר העתיקה. הנתיב הימני צועד להתפלל בכותל, הנתיב השמאלי, חוזר מתפילה. הלב מתרחב, תחושה של אהבה נולדת בלב כלפי כל אותם המונים שפוסעים לצדך, יחד עם רגשות שייכות, שמחה, כוח, אמונה ותקווה – השיא, המובן, הוא בתפילה – איזו עוצמה של תפילה נולדת מתוך אותה התעוררות רגשית – כוחו של ההמון, או כמו שאומרים חז"ל "ברוב עם, הדרת מלך"...

לא הייתם שם? אז אולי נסעתם למירון בל"ג בעומר, או צעדתם רגלי ברחובות ירושלים לעבר הכותל, בשעות טרם בוקר צוננות של חג השבועות...

מעשים רעים ומעשים טובים

את אירועי המון הבזק, מארגנים אנשים אנונימיים, שחותמים על ההודעות בשמות סתמיים כמו "ביל" מיודענו מראשית המאמר. יש בכך כמובן יתרון, אבל גם מערכת שלמה של סכנות (שגורמות לעיתים לרשויות החוק למנוע התכנסויות המוניות אלה). לא הייתי רוצה לפרט יותר מידי, אבל תחשבו על ניצול ההמון למטרות טרור, פשיעה ו"חיסולי חשבונות" למיניהם. ראוי לציין שהתופעה זכתה גם לכינוי הרבה פחות מחמיא "כנופיות בזק" - ושהיא הופעלה בתחילה דווקא על ידי קבוצות ניאו נאציות, וגם כיום היא משמשת בין השאר לפעולות מחאה נגד הגלובליזציה.

עם כל זאת, ניסיתי לדמיין לעצמי מה היה קורה אילו מארגני ההתכנסויות היו חושבים על תועלת הציבור... מה דעתכם על האירוע הבא, למשל:

המקום: רחוב מלכי ישראל (גאולה) בירושלים.
השעה: 17:03.
מה צריך להביא: 20 ₪ במטבעות שונים.
מה צריך לעשות: לתת צדקה לכל קבצן שרואים ברחוב במשך 15 הדקות הבאות.

תארו לעצמכם את הבעות הפנים ההמומות של הקבצנים, את החיוך בדרך הביתה (למרות שמדובר במשקל כבד למדי). אולי אחד מהם יקנה לאשתו זר פרחים, ראשון מזה שנים, לכבוד שבת? אולי אחת מהן תקנה לילדים שלה מעדנים לארוחת הערב? ואולי... רק אולי, חלק מהמשתתפים באירוע יחליטו להמשיך ולתת יותר צדקה, כדי לראות שוב את פניהם הכבויות של החלכאים מוארות לרגע באור של שמחה.

מה דעתכם על "לחייך לכל מי שפוגשים ברחוב", נראה לי שהשפעתה של פעולה כזאת תהיה גורפת; או, "לתת מחמאה לבן/בת הזוג" (בשעה 7:38 בדיוק, כדי שיהיה מעניין); אולי "להתעניין בשלומו של זקן אחד לפחות", או הומלס, או האיש המוזר/מסכן של השכונה...

בעיני זה דווקא די מוצא חן. למה לא?

היום, אם בקולו תשמעו

הגמרא (סנהדרין צ"ח, א'), מספרת:

"רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו... שאל אותו: מתי בא משיח?
אמר לו: לך תשאל אותו.
ואיפה הוא יושב?
בפתח העיר... יושב בין עניים סובלי חולאים..."

רבי יהושע בן לוי יצא והצליח לאתר את המשיח.

"אמר לו: שלום עליך רבי ומורי.
אמר לו, שלום עליך בן לוי.
אמר לו: מתי בא אדונִי?
אמר לו: היום."

אבל הוא לא בא... חזר רבי יהושע אל אליהו כדי לקבל הסבר, וזו הייתה תשובתו:

"כך אמר לך: 'היום, אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה)'."

גם אנחנו שייכים לקבוצה. לקבוצה שלנו יש אפילו שם, "יהודים". ובתור חברים, קיבלנו הודעת sms שקוראת לנו לצאת ולהצטרף להמון. הפעם, לשם שינוי, המארגן בחר שלא להישאר אנונימי. אך השאלה הגדולה היא, האם נטריח את עצמנו לפעול, או שנעדיף להישאר בבית, ולחכות עד שמישהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה?

וזה לשון ההודעה:

המקום: בכל אתר ואתר.
הזמן: היום.
המטרה: להוציא את עם ישראל מהצרות.
מה צריך לעשות: לצמוח ולהתקדם, באהבת הזולת, בכיבוד הורים, במתן צדקה...

על החתום: צמח בן דוד.