כשמצב הרוח הלאומי מגרד את הקרקע, כשמהדורות החדשות מתאמצות למצוא ולדווח למאזין על ניצני האלימות בין שני צידי המפה הפוליטית (דיווחים שרק מגבירים את הכעס והאיבה), כמה טוב לקבל מחמאה ממישהו שמסתכל עלינו מהצד, מחייך ואומר: "חבר'ה, תעזבו את הפוליטיקה, 'סתכלו על עצמכם ככה, כמו שאתם. רואים מה שאני רואה? – אתם עשר!"

ככה הרגשתי כשקראתי את הספר בחוצלארץ זה לא היה קורה (צביה ארליך קליין/הוצאת פלדהיים). כל ישראלי יודע שבחוצלארץ אף פעם לא מחכים בתור במשרד הפנים (מדובר כמובן בחוצלארץ הנכון), לא צריכים לעבור בדיקות ביטחוניות בכניסה לכל סופרמרקט, אתר בילוי או קניון. בחוצלארץ המחירים אף פעם לא מופקעים, והפקידים תמיד אדיבים וחייכנים... בכלל, אין כמעט מחדל או קושי שלא אומרים עליו ש"בחוצלארץ זה לא היה קורה".

והנה באה אישה נחמדה, ומזכירה לנו שבאמת מתרחשים כאן המון דברים בכל יום, שבשום פנים ואופן לא היו קורים בחוצלארץ.

רוצים דוגמא? בבקשה:

 

מנחם... נוסע לעבודה... בקו 11, שהוא בדרך כלל אוטובוס עמוס.

באותו יום היה האוטובוס עמוס במיוחד, והאנשים מילאו אותו כל כך עד שהם היו "דבוקים" לדלתות האוטובוס. באחת התחנות עלה חייל במדים, ונראה כי מלבד היותו חייל היה גם – כמה נחמד – אב טרי לתינוק פצפון. כן, החייל החזיק בזרוע אחת תינוק קטן שגילו לא עלה על שבועות אחדים. בידו השנייה נשא החייל את עגלת התינוק, עגלת טיולון מקופלת.

האוטובוס העמוס התחיל בנסיעה, ואישה שעמדה ליד הדלת הקדמית מיהרה להושיט יד ולקחת את התינוק, כך שהחייל יוכל לשלם מבלי להזיק חלילה לחבילתו היקרה.

אנשים המשיכו להידחק פנימה, אל תוך האוטובוס, כדי להתקרב לדלת האחורית או למקום ישיבה מיוחל – והתנועה זרמה באופן איטי אבל קבוע לכיוון החלק האחורי של האוטובוס. האישה המחזיקה את התינוק לא יכלה בשום אופן להישאר על מקומה, והיא נאלצה להתקדם ולהתרחק מהחייל-האבא, שעדיין לא הספיק לשלם לנהג.

עד כאן זה עוד היה בסדר, אך שימו לב: לאחר שתי תחנות הגיעה האוטובוס לתחנת הירידה של האישה, היא העבירה את התינוק בזהירות לאישה אחרת שעמדה לידה, מסבירה לה ש"החייל הזה, זה התינוק שלו, עוד רגע הוא יבוא וייקח אותו".

מנחם, משועשע ומודאג לחילופין, צפה בנעשה ממקום עמידתו, וראה איך האישה (השנייה) המחזיקה בפעוט פונה לאישה אחרת אחרי דקה, מעבירה לה את התינוק ויורדת מהאוטובוס בתחנה הבאה. התינוק היה עכשיו רחוק למדי מאביו. האב היה תקוע לחלוטין בצפיפות הגוברת בקדמת האוטובוס. הוא מתח את צווארו וחיפש את בנו, עד שנוסעים סימנו לו ש"זה בסדר, הוא בידיים טובות".

האב הצליח להגיע אל תינוקו, להודות לאישה "התורנית" ולקחת בחזרה את הפיקדון... אלא שכאן ציפתה לו הפתעה.

"היינו דחוסים כמו סרדינים", סיפר לי מנחם. אך הצפיפות הזאת לא היוותה בעיה לנוסעים ישראליים. האוטובוס המשיך במסלולו, ובכל פעם שהאישה המחזיקה בתינוק נאלצה לרדת, היא העבירה אותו לאישה אחרת, והמחזה נמשך לעיניו הנדהמות של מנחם.

האוטובוס המשיך לנסוע, ואנשים המשיכו לרדת (ולהעביר את התינוק מיד ליד), עד שסוף סוף התדלדלה האוכלוסייה באוטובוס והאב הצליח להגיע אל תינוקו, להודות לאישה "התורנית" ולקחת בחזרה את הפיקדון... אלא שכאן ציפתה לו הפתעה.

"סליחה?" היא אמרה לו במשיכת כתפיים, והידקה את אחיזתה בתינוק, "רק הרגע קיבלתי אותו."

החייל נאלם דום.

"לכולם באוטובוס הייתה הזדמנות להחזיק את התינוק," היא המשיכה, "ולי לא? נוח לו מאוד אצלי. אתה תחכה עד שאני אצטרך לרדת."

והחייל חיכה.

למזלו הגיע האוטובוס לתחנה שלה, לפני התחנה שלו!

 

כל כך פשוט, כל כך מוכר, כל כך ישראלי, נסו לדמיין לעצמכם בנאדם שנוסע ברכבת התחתית בניו יורק, ונותן את התינוק שלו למישהו שהוא לא מכיר.... אבל פה בישראל זה נשמע די טבעי. אנשים תקועים יחד בקופסת גפרורים על גלגלים, מישהו צריך עזרה, ותינוק חמוד מוצא את עצמו עובר מיד ליד בלי לברר קודם מה המוצא העדתי, ההשקפה הפוליטית, אחוזי שמירת המצוות או גובה ההכנסה של "המטפלת" הבאה.

ודווקא משום שזה כל כך טבעי, מי מאיתנו היה מתפעל מספיק כדי לכתוב על זה סיפור, ומי היה מתרגש מספיק כדי ללקט כמה וכמה סיפורים יומיומיים ושגרתיים כאלה יחד, ועוד לעשות מהם ספר? רק מישהו שלא נולד וגדל כאן! ואכן, אין פלא שהספר נכתב קודם באנגלית, ורק אחר כך תורגם לעברית.

עוד סיפור מהספר. הפעם הסצנה מתרחשת לעיניה של יהודית במאפייה של "פיתות-אש-תנור" בשוק הבוכרי בירושלים:

 

...יהודית... נעמדה בתור מאחורי אישה אחרת שקנתה פיתה. האישה נראתה יהודייה בוכרית מבוגרת, לבושה מטפחת קשורה, בעלת הדפס פרחוני. היא נראתה לא מרוצה בעליל מהפיתה שהאופה הושיט לה.

"לא, זאת שרופה", היא אמרה, מחזירה אותה לאופה. "לא טובה. אני רוצה אחת אחרת".

האופה נתן לה אחרת.

לאחר בדיקה דקדקנית האישה החזירה גם את זאת, מעירה: "זאת לא נראית מספיק אפויה, תביא לי אחרת..."

בעוד יהודית עומדת בתור שהחל משתרך מאחוריה, היא הביטה בהתפעלות בסבלנותו של האופה הפשוט. נראה היה שבכל פעם שהוא מגיש לאישה פיתה חמה, טרייה ומצוינת, בודקת אותה האישה בקפדנות ומחזירה אותה בתלונה כלשהי.

כשהחזירה האישה המבוגרת פיתה נוספת על כל קודמותיה לידי האופה, אמר האיש סוף-סוף בקוצר רוח מסוים: "זה בסדר גברת. זאת טובה. היא טובה מאוד. היא בסדר. כל הפיתות בסדר."

נראה שהאישה השתכנעה. היא עטפה את חמש הפיתות הנבחרות שבידה בשמיכה שנשאה איתה, כדי לשמור על חומן, ופנתה ללכת.

האופה נפנה ליהודית והתנצל על ההמתנה שנכפתה עליה. הוא הוסיף: "לא נעים לי שבסוף כבר התרגזתי... את מבינה, היא לא משלמת."

 

אל תגידו שאתם לא מכירים אנשים פשוטים כאלה. אל תספרו לי שלא נתקלתם במיליון דברים טובים שבחיים לא היו קורים בחוצלארץ. צריך רק לפקוח את העיניים, ולהתחיל להסתכל במבט של מישהו מבחוץ.

ככה, בשפה קולחת, ופשוטה, מובאים בזה אחר זה עשרות סיפורים, פשוטים, יומיומיים, דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, ובכל זאת הם מיוחדים באמת.

אם גם לכם יש סיפורים נחמדים ומעודדים כאלה הוסיפו אותם בתור תגובה למאמר זה. אם יתקבלו מספיק סיפורים, נערוך מהנבחרים שביניהם מאמר.

*הציטוטים הובאו ברשות מתוך: "בחוצלארץ זה לא היה קורה, קסם היומיום בארץ ישראל" / צביה ארליך קליין, הוצאת פלדהיים ירושלים.