איתן סטולר הוכתר בתואר "המורה הכי טוב בתל אביב", לאחר שזכה בציון 100% מתלמידיו, במשאל שנערך על ידי השבועון "העיר". סטולר מצליח במקום שבו רבים אחרים נכשלים. התלמידים שלו ממושמעים וצייתנים, לומדים היטב ומצליחים – ובעיקר, אוהבים אותו. הוא לא מלמד קבוצות תלמידים אליטיסטיות, אלא דווקא כאלה שנחשבות לבעייתיות באופן יחסי – אוצר המלים של התלמידים שלו לא בדיוק נקי, וההופעה שלהם כוללת עגילים בכל מקום אפשרי, שער מחומצן ותסרוקות קוצים למיניהן, גם הביגוד שלהם אינו שונה מהמקובל אצל תלמידי בתי הספר התיכוניים הכלליים בארץ.

סטולר, רואה כמו כולנו את ההתדרדרות החברתית והמוסרית בארץ. הוא כואב את האלימות שפשתה בבתי הספר. ועוקב (אולי קצת יותר מכולנו) אחר ההצעות השונות לפתרון הבעיה. בשלב כלשהו הוא מבין שכל ההצעות עוסקות ברעיונות ארגוניים שונים, אבל לא בשינוי ברמה הבסיסית של יחסי מורה-תלמיד.

לפני מספר שבועות הוא ניסח את "תוכנית סטולר", אשר נשלחה גם אל שרת החינוך לבנת. במלים קצרות הוא מסכם אותה: "מקסימום אכפתיות, מקסימום קשיחות".

תוכניתו של סטולר מיועדת לחטיבות הביניים ולבתי הספר התיכוניים. היא מכילה חמישה עקרונות, ובהם דמות המורה העתידי, התנאים הנחוצים לקיום אווירת לימודים בכיתה, הנהגת שיטה של מקל וגזר, עונשים והטבות, הרחקת ההורים ממערכת החינוך ושיטה למיגור האלימות. הכיתה מתנהלת על פי עשרה כללים שהוא מכנה "חוקי סינגפור", שעל הפרתם נענשים. שום הפרה לא תעבור בלי תגובה. בכל בית ספר ימונה "האיש המפחיד" - אחראי משמעת שיקבל סמכויות נרחבות. בשער יוצב גלאי מתכות אוטומטי, לוודא שלא יוכנסו סכינים ואולרים. תלמידים אלימים יושעו מיד, במידת הצורך אף יסולקו מבית הספר. במקרי פגיעה פיסית באחרים או ברכוש, ובבעיות סמים - תוזמן המשטרה. תלמידים שהושעו או הורחקו מבית הספר בגלל אלימות - לא יוכלו להוציא רישיון נהיגה במועד הרגיל, ולא יוכלו לשרת ביחידות קרביות.

(החגיגה נגמרה / ורד לוי-ברזילי, מוסף הארץ 01-07-05)

לעיון בתכנית סטולר השלמה הקליקו כאן

חייבים להודות שהכשל החינוכי מתחיל מהבית, קשר לקוי עם ההורים, חוסר ערכים, חוסר מסגרת, ופיצוי חומרני על כל החסכים האחרים.

תוכניתו של סטולר מרשימה ללא כל ספק. כבר שנים ארוכות שמערכת החינוך הישראלית "מסתובבת סביב הזנב של עצמה". בכל פעם משקיעים כספים בהקמת וועדות שונות לבדיקת המערכת, שמנסות למצוא פתרון לבעיות הקשות – רמת לימודים נמוכה, רמת אלימות גבוהה - באמצעות שינויים מבניים ארגוניים בסדרי גודל גרנדיוזיים. וכאן, בא סטולר ואומר – הגיע זמן לעצור. חייבים להודות שהכשל החינוכי מתחיל מהבית, קשר לקוי עם ההורים, חוסר ערכים, חוסר מסגרת, ופיצוי חומרני על כל החסכים האחרים. את כל אלה מערכת החינוך לא יכולה לפתור.

אם כן, מה כן אפשר לעשות?

להרחיק ממערכת החינוך את הגורם המפריע – קרי ההורים; להעניק לילדים מסגרת התנהגותית ברורה; לתת להם דוגמא אישית בדמות מורה חכם, משכיל, בעל 'ראש פתוח', ובעל התנהגות נאותה ושפה טובה; לעודד התנהגות נאותה בשיטת "המקל והגזר"; להילחם באלימות בכל הכלים שעומדים לרשותנו (משטרה, גלאי מתכות בכניסה לבית הספר, הרחקה מבית הספר ואפילו עיכוב הוצאת רישיון נהיגה וכד'); ומעבר לכל, להעניק לתלמידים המון אהבה.

על פניו, זאת התוכנית שעשויה לחלץ את גלגלי עגלת החינוך הישראלי מהבוץ. אבל, תרשו לי מאידך גיסא להיות מעט ספקני.

דרושים: סטולרים לעבודה בתחום החינוך

בהנחה (בלתי סבירה בעליל) שמשרד החינוך מסכים לקבל את התוכנית הזאת, למרות שהיא עלולה לגרום לו להיראות לא כל כך טוב בעיני הציבור הפלורליסטי/ ליבראלי/ דמוקרטי/ מודרני, מהיכן תשאב המערכת כל כך הרבה מורים כריזמטיים ואידיאליסטים?

כמה מורים/מורות אתם מכירים במערכת החינוך שמסוגלים לעמוד בקריטריונים של סטולר?

כמה מורים/מורות אתם מכירים במערכת החינוך העל יסודית הכללית (שאליה מתייחסת התוכנית) שמסוגלים לעמוד בקריטריונים של סטולר: חזקים, סמכותיים, חכמים, בעלי ידע כללי נרחב, תרבותיים, מהווים מודל לחיקוי (עד כאן זה פחות או יותר בסדר, אבל חכו להמשך), אמיצים, פתוחים, בעלי חוש הומור, אוהבי אדם, יודעים להעניק חיבה, גמישים ויצירתיים, רואים בהוראה שליחות, מכורים ומסורים למקצוע, אמפתיים, בעלי גבולות, שיודעים להציב גבולות ולעמוד עליהם.

סטולר הוא תופעת טבע חריגה, בנוף הישראלי, אך הוא כנראה לא מודע לכך. על פי התוכנית שלו דרושים למערכת החינוך עוד כמה אלפי סטולרים כריזמטיים ומוכשרים. בעוד שיתכן שניתן להקנות בקורסים כלים התנהגותיים מסוימים שדרושים למורה בכדי להצטיין, כמו התנהגות עקבית למשל, אבל איך אפשר להפוך מורה ל"אוהב אדם", או כיצד להפוך אדם יבש כמו צנון ל"בעל חוש הומור"?

בין בית ספר לבית סוהר

אסור לשכוח, מסגרת קשוחה, בלי המרכיב הנגדי של אכפתיות, מסירות ואהבה, היא לא יותר מ"בית-סוהר" שבאופן טבעי כל דייריו מנסים להתחכם ולפרוץ בו כל מסגרת בין בגלוי, ובין שלא בגלוי (ודווקא אלו הן המיומנויות שהכי קשה להקנות באופן מלאכותי).

לאור המצב הביטחוני בארץ, הצבת גלאי מתכות בכניסה לבית הספר עשויה להתקבל בהבנה (מוטעית). אך האם יש בכוחו של מתקן כזה לעצור שימוש באמל"ח על ידי הילדים? האם הילדים לא יוכלו להקפיץ למשל את הסכין מעבר לגדר? מה עם אלות? שברי זכוכית? אין ספק שהחשש מהתערבות המשטרה, או מסנקציות עתידיות חזק הרבה יותר מכל אמצעי מניעה אחר. אבל גם חשש זה עלול להפוך לתוספת "אקשן" במשחק החתול והעכבר בין המורים לתלמידיהם.

נוכל לקחת לדוגמא את מערכת החינוך בארה"ב. שם מוצבים כבר גלאי מתכות בבתי הספר; צ'יפ מיוחד פותח על מנת לעקוב אחרי כל תלמיד בזמן נתון; חברות שלמות מתמחות באבטחת בתי ספר... ועדיין האלימות חוגגת, תלמידים מוכים ואפילו נרצחים במוסדות החינוך, ומפתחי טכנולוגיות האבטחה העתידיות מתפרנסים בכבוד.

ערכים סובייקטיביים וערכים קבועים

שאלה קשה נוספת היא "מי/איך ייקבעו הערכים"? אסור לפגוע בזולת – רעיון זה מובן לכולם, ולכן אין עוררין שגניבות, ונדליזם או אלימות הם מעשים שליליים.

אבל מה בדבר כל מיני התנהגויות מקובלות אחרות? לסטולר שגדל בבית מסורתי יש מערכת מוסרית פנימית מובנית, מערכת שמרנית שמקורה בתורת ישראל. לסטולר ברור שכדאי לתגמל נער שמחליט להוציא את העגיל מהגבה – האם זה ברור לכולם? לסטולר אין ספק שלבית הספר אסור להגיע בקבקבים ובחולצות בטן. האם גם זה ברור לכולם? האם המורים עצמם עונים על הקריטריונים האלה? סמים – אסורים! ומה לגבי גראס? חשיש? וסתם סיגריות? אילו מילים נחשבות לניבול פה, ואילו רק לדיבור לא נאות?

המגמה הציבורית בארץ אינה שמרנית אלא ליבראלית. גם משרד החינוך עצמו דוגל בגישה ליבראלית. מה יהיו גבולות ההתנהגות הערכית הנאותה על פי משרד החינוך?

לדעתי חלק ניכר מהצלחתו של סטולר נובע מכך שיש לו ערכים שהוא משוכנע בנכונותם, ושהוא מסוגל לשדר זאת גם לתלמידיו, אבל אני לגמרי לא בטוח שהמקבילה הליבראלית של סטולר תוכל להצליח להציב מסגרות ברורות ועקביות בפני תלמידיה. מי שמאמין ש"לבוש הוא עניין של טעם", לא יוכל לשכנע את תלמידיו שדווקא הטעם שלו נכון, ושלהם לא. מי שמאמין ש"צדיק באמונתו יחיה", לא יוכל לשכנע אף אחד בצדקת דרכו. מי שמאמין שמטרת החיים היא הנאה, לא יוכל להגיד לאף אחד אחר איך ליהנות...

בוקר, צהריים וערב

תוכניתו של סטולר מתמקדת בתלמידי חטיבות הביניים ובתי הספר התיכוניים. היא מתחילה לאחר שהילדים הקטנים בילו בין 6 ל- 8 שנים בבתי הספר היסודיים, וגדלו כל ימיהם תחת ההשפעה המזיקה מאוד של אמצעי התקשורת, משחקי המחשב, סרטי הקולנוע, וספרי הקריאה, המלאים באלימות ובהתנהגות שלילית ובלתי מוסרית.

לאחר כל בוקר מגיעות שעות אחר הצהרים, הערב והלילה – מה אז? האם צורת הדיבור הנהוגה בבית הספר תישמר גם כשהנערים יוצאים לבלות בפאב, או בדיסקוטק? האם הם ימשיכו ללבוש שם את התלבושת האחידה?

החברה שלנו זקוקה לטיפול הרבה יותר עמוק, והילדים זקוקים לשינוי מהותי בכל מסגרות החיים – גבולות גם בשעות אחה"צ, יחס טוב עם ההורים, שינוי צורת הבילוי, שינוי בהרגלי צריכת תקשורת ועוד...

את כל אלה, לצערנו, וגם לצערו של סטולר כפי שעולה מדבריו, לא תוכל התוכנית שלו לשנות:

אי אפשר לפתור את כל הבעיות שיש בעולם. אני לא יכול לשנות את העובדה שילדים גדלים בלי הורים מחנכים. אני לא יכול לשנות את התסכול שלהם. אני לא יכול למלא את החלל או את הכאוס שממתין להם כל יום בבתים.

...אני רואה ילדים בני 14, 13, 12, מסתובבים בסופי שבוע באמצע הלילה ברחובות, ואני שואל את עצמי – איפה ההורים שלהם? מה יש לנערות בנות 13 לעשות מחוץ לבית בשעה אחת אחרי חצות? אחר כך נורא מזדעזעים כשקורים כל הדברים האיומים שקורים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מחוקק חוק עוצר-לילה לילדים בגילים מסוימים, שפשוט לא יאפשר להם לשהות מחוץ לבתים...

(החגיגה נגמרה / ורד לוי-ברזילי, מוסף הארץ 01-07-05)

בית החולים של חלם

המעשייה הבאה התרחשה בעיר חלם:

שבעה ימים ושבעה לילות ישבו ודנו חכמי חלם בניסיון למצוא פיתרון הולם לבעיה המטרידה אותם מזה זמן מה. בגשר שנבנה מעל לנחל נפער חור, ומידי פעם עגלה או אדם שחצו את הגשר, לא שמו לב, ונפלו מטה. אמנם המים רדודים למדי באותו מקום, אך בכל זאת מי שנופל נחבל קשות, ולעיתים קרובות אף אנושות.

שבעה ימים ושבעה לילות לא פסקו הדיונים, עד שנמצא הפיתרון – צריך להקים בית חולים מתחת לגשר! ולא סתם בית חולים. בית חולים משוכלל, עם מיטב הרופאים, עם ציוד רפואי משוכלל וחדר טראומה חדשני.

מעתה והלאה יזכו הנופלים לטיפול מהיר ומסור בבית החולים של חלם!

סטולר, אדם חכם באמת, אבל על כורחו הוא חי בחלם. הוא מודע היטב למגבלות בהן הוא פועל, ולכן מבטיח לשלוח את ילדיו ללמוד במערכת החינוך הדתית. הוא יודע שאין בכוחו לתקן את הגשר, וגם לא להפוך את חלם לוילנא - הוא לא יכול לשנות את החברה הישראלית, את דרך הבילוי שלה, את המוסכמות החברתיות, את התקשורת... אבל הוא כן יכול להיות המורה הכי טוב בתל אביב, והוא כן יכול להציע דרך שתעזור להקים את בית החולים הטוב ביותר מתחת לגשר, כלומר, מערכת חינוך ערכית, בעלת כללי התנהגות חיוביים וברורים, נקייה מאלימות, שאולי תשפיע לטובה על הדור הבא, ולכל הפחות לא תזיק לאלה שכן זוכים לחינוך טוב בבית – ואת זה בדיוק הוא מנסה לעשות.