הכותרת העיתון הסעירה אותי.

שני ילדים בני שש דקרו את חברתם לכתה במספריים!

הגיע הזמן לעשות בדק בית, ולהסיק את המסקנות המתבקשות ממצב האלימות השורר במדינתנו. ואם הדבר לא נעשה באופן ממלכתי, לפחות נדאג לחלק האישי שלנו בעניין.

מדוע? כי כולנו יחד באותה סירה. עד שלא נעשה בעצמנו משהו בנידון, המצב יישאר גרוע, גם אם נקטר ונדרוש שהסביבה ומערכת החינוך ישתפרו.

למרות שהגישה העכשווית גורסת, שאם אנחנו לא רוצים להיות פראיירים, עדיף לנו להתנהג גרוע כמו כולם, נעצור לרגע ונחשוב, לאן תוביל אותנו גישה שכזאת. האם אנחנו מעונינים ברצינות בהתדרדרות מוסרית של החברה? באופן מודע, רובנו לא מעוניין בכך. והרי ההיגיון השולט בגישה הזאת, מוביל את החברה בכללותה למטה.

ישנה התעלמות בקרב חלק מהציבור מהעובדה, שהתנהגות היחיד משפיעה על הכלל. חלק מהבעיה נובע מתפיסת עולם נקודתית. רבים מעדיפים לראות את מה שנוח להם באותו רגע ולא להתייחס לבעיות באופן מקיף יותר. כמו אריסטו, הפילוסוף היווני הדגול, שנתפס בהתנהגות מבזה וטען להגנתו – עכשיו אני לא פילוסוף, עכשיו אני רק "אריסטו"! ובזאת פתר את הבעיה. הראייה הזאת נוחה לאותו רגע, אבל בטווח הרחוק, יש למעשים שלנו השפעה מרחיקת לכת, על עצמנו ועל סביבתנו.

אחריות אישית מוסרית

ממש כאריסטו, גם אנו כחברה, מוצאים קצת יותר מדי צידוקים להתנהגות לא מוסרית מכל סוג שהוא.

טיעונים כמו – הוא לא אשם, הוא לא יכול לשלוט בעצמו, ההורים שלו התייחסו אליו באכזריות ועוד טיעונים פסוודו-פסיכולוגיים מסוגים אלו, גורמים ליחיד להתנער מהאחריות המוסרית למעשיו. אולם, מעצם היותנו בני אנוש, יש לנו אחריות על מעשינו.

איננו יכולים לבוא בטענות אל שור זועם, שדקר את הטרובדור בזירה. נפנוף הגלימה, ויש אומרים הצבע האדום, מפריעים לו. הוא שור. הוא לא אמור לחשוב מה יהיו תוצאות מעשיו. מרגיזים אז הוא תוקף.

כנ"ל אם נתקרב יתר על המידה לטריטוריה של האריה. יכול להיות שבלב יש לנו את הכוונות הכי טובות בעולם, ובאנו במטרה ידידותית לחלוטין, כמו לצלם את הוד מעלתו מלך החיות, אבל האריה לא אמור לנחש את הכוונות הטובות שלנו. הוא לא אמור אפילו לאמוד אותנו ולראות אם יש או אין בידינו נשק. התקרבנו באופן שנראה לו מאיים – אז הוא תוקף.

החיה הכי פקחית והכי ידידותית ומתקשרת בעולם, נשארת בגדר חיה.

החיה הכי פקחית והכי ידידותית ומתקשרת בעולם, נשארת בגדר חיה. (ויוכיח המקרה של כלב המסטיף, שתקף את הילדה בבית שבו גדל ונשך אותה למוות.)

אבל בני אדם?

לנו כבני אדם יש יכולת לעצור, לחשוב ולאמוד מצבים. וגם אם אנו נתונים בתוך טעות מחשבתית כלשהי, ומביטים על העולם מזווית ראיה לא נכונה (כולם נגדי וכו') גם אז, אנו מסוגלים להפעיל חשיבה וביקורת על מעשינו. במקרה הכי גרוע, אנו מסוגלים להבין שהתנהגות אלימה תוביל אותנו לענישה על פי החוק. מסיבה זו הרי קיימים חוקים – כדי למנוע מאותם אלמנטים אנטי חברתיים, להפעיל את הכוחניות שלהם על החברה.

אם כן, למה החוקים לבדם אינם עוצרים את האלימות?

מהסיבה הפשוטה, שהאחריות להתדרדרות החברתית, מוטלת על כולנו!

די אם אנו מתירים לעצמנו ולילדינו לצפות בתכניות האלימות בטלוויזיה, או בסרטים. די אם אנו מניחים להם לשחק במשחקי מחשב, המלבים את יצר ההרג (ויש לנו יצר כזה, גם לטובים ביותר מאתנו), כדי ליצור בסך הכולל, חברה יותר אלימה. נוסיף על כך את הפרסומות האגרסיביות, ואת שידורי החדשות בהם מציפים אותנו עשרות פעמים באותו תשדיר אלים, וכבר יצרנו מתח והורדנו את סף הרגישות לאלימות קשה. הלעיסה החוזרת ונשנית של אותם נושאים, מחדירה את האלימות לתוכנו כמו זריקת פנטוטל! ואנחנו נרדמים!

מסרים שליליים

בסקר עיתונאי שנערך לפני כמה שנים, התברר שילדים במערב צופים בכ-80,000 מקרי אלימות בתוכניות הטלוויזיה ובמשחקי המחשב מגיל שנתיים ועד לגיל 18. כיום ברור, שכל מה שאנו רואים משפיע עלינו ונחקק אצלנו בתודעה.

מסרים שליליים נתפסים ומשאירים את רישומם אצל הצופים, גם כשהדבר נעשה באופן סמוי. מחקר מפורסם שנערך, כדי לבדוק עד כמה משפיעה הפרסומת על הקהל, הוכיח זאת באופן מוחלט. באותו מחקר התברר, שהבזקי תמונות שלא נקלטו בעין, חדרו למוח וגרמו לקונים לבחור בלא יודעין, באותם מוצרים שההבזקים שלהם הועברו בסרט הפרסומת של אותה חברה. ואם תמונה של אלפית שניה חודרת ומשפיעה על הבחירה שלנו, סרטי ומשחקי אלימות במנות גדושות, משפיעים על אחת כמה וכמה.

מסתבר שהאלימות מועברת אלינו לא רק דרך העין אלא גם דרך האוזן.

מעבר לכך, מסתבר שהאלימות מועברת אלינו לא רק דרך העין אלא גם דרך האוזן. ממחקר שהתפרסם לפני כשנתיים, בכתב העת האמריקאי "המגזין לאישיות ופסיכולוגיה חברתית" עולה, שאנשים המאזינים למוסיקה אלימה, נוטים יותר למצבי רוח אלימים, ולדעת החוקרים, למוסיקה אלימה עשויות להיות השלכות שליליות מאוד, על סיטואציות חברתיות רגילות.

חשוב להבין ולזכור, שבן האדם הוא תוצר של מה שהוא רואה ומה שהוא שומע.

איך אמר פעם המשורר טשרניחובסקי? "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו." אם רוב מה שרואים ושומעים הוא פועל יוצא של אלימות וסטייה, התוצר שמתקבל הוא חברה עם ערכים מעוותים.

ולעומת זאת, יש בזה משהו מעודד. כל מעשה חיובי של טוב לב ונדיבות שנעשה ישפיע באותו אופן, ויחרט בליבות הסובבים אותנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש את הכח לתרום לשינוי, לעצב מחדש את תבנית נוף המולדת של ילדינו.