*המאמר נכתב כאשר האפיפיור היה בחיים.

דורות על דורות של אמריקאיים קתולים-רומאיים חונכו שמאפייניה של הכנסייה הם ארבעה: היא אחת, קדושה, קתולית ואפיפיורית.

בא האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והוסיף מאפיין חמישי: היא חוטאת.

"ה' אלוקים", התפלל האפיפיור באחד מימי הראשון, "כנסיית עולי הרגל שלך... מונה בין בניה בכל דור... חברים אשר לא צייתו לך והתכחשו לאמונה עליה אנחנו מצהירים... סלח לחטאינו.

שלא נטעה, האפיפיור לא התוודה באופן טכני על חטאי הכנסייה עצמה, אלא על אלה של "בניה". הבישוף של רומא, התחנן למחילה על האכזריות והרוע שנעשו בשם הכנסייה של רומא. זאת הייתה נקודת ציון נוספת, חסרת תקדים, במה שהוכח בתור האפיפיורות הכי משמעותית מזה מאות בשנים.

'נאמנות תמידית לאמת' היא חותם הנהגתו של יוחנן פאולוס השני. הדבר בא לידי ביטוי מההתחלה, כאשר הוא סירב להשתמש במלים עדינות כאשר דיבר על הטוטליטריזם. התרסתו נגד הלגיטימיות של אימפריית הרשע עוררה את נפילת הקומוניזם באירופה. וההתרסה הזאת עלתה מתוך נחישותו, כפי שהוא הגדיר זאת, "לקרוא לטוב ולרע בשמם".

בביוגרפיה שכתב ג'ורג' ווייגל על יוחנן פאולוס השני, הוא מצטט סטודנט פולני, אשר עבורו מסעו של האפיפיור לפולין ב-1976 היווה נקודת מהפך. "היינו עלולים להיאלץ לחיות ולמות תחת הקומוניזם". אמר הסטודנט, "מוסקבה יכלה לעמוד בפני הרבה דברים, אבל לא בפני הסתערותו של האפיפיור על השקר שעליו ניצב השלטון הסובייטי".

הוא כתב ""הכנסייה צריכה להיות מודעת יותר לחטאי בניה, לזכור את אותם זמנים בהיסטוריה כשהם... שקעו בדרכי חשיבה והתנהגות שבאמת היו צורות של חוסר אמונה וסקנדל."

יוחנן פאולוס היה צבוע אילו היה מכפיף את להטו בפני ההיסטוריה ארוכת הימים של הקתוליות הרומאית. אבל הוא לא. במשך שנים, הוא דיבר על הצורך של הכנסייה לפשפש במצפונה; במכתב אפיפיורי משנת 1994, הוא הביע זאת בבירור: "כשהאלף השני של הנצרות מתקרב לסיומו", הוא כתב, "הכנסייה צריכה להיות מודעת יותר לחטאי בניה, לזכור את אותם זמנים בהיסטוריה כשהם... שקעו בדרכי חשיבה והתנהגות שבאמת היו צורות של חוסר אמונה וסקנדל."

והוא נאה דורש נאה מקיים. בשנת 1998, מנה, אחד החוקרים, 94 מקרים שבהם יוחנן פאולוס התוודה על חטאי הנוצרים ושגיאותיהם, מהיחס לנשים ועד ליחס אל גליליאו. מאז, הוא העלה את הסיכום הכללי למספר בן 3 ספרות.

לא צריך להגיד שתחינתו של האפיפיור לסליחה, אינה מבטלת את החטאים שבוצעו בשם הכנסייה. היהודים והמוסלמים שנשחטו במסעי הצלב, החפים מפשע שעלו על המוקד בימי האינקוויזיציה, טבח הפרוטסטנטים הצרפתים ביום סט. ברתולומיאו במלחמות הדת, המרות הדת הכפויות של בני דתות אחרות – סבל הקרבנות אינו פוחת באופן רטרואקטיבי על ידי תפילותיו של יוחנן פאולוס. גם לא עוונם של מעניהם.

במקרים רבים, מחילה אמיתית יכולה להתקבל רק מזה שהחטא נעשה כלפיו. התלמוד אומר שהאלוקים אינו סולח על עברות שאנו עושים לחברינו, אלא אם נבקש תחילה את סליחתם. זאת הסיבה מדוע רצח הוא חטא, שפשוטו כמשמעו, אין לו מחילה: איך יכול אדם מת למחול לרוצח שלו?

מובן שאת כל זה האפיפיור יודע. אבל הוא יודע גם שאי וידוי על חטאי הכנסייה, יספיק למבקרי הכנסייה. וכמובן, בקושי הספיקו לגמור את התפילות ביום ראשון שעבר וכבר התחילו ההאשמות.

כמה מהאשמות אלה היו מהסוג המייגע הרגיל. "התנצלות האפיפיור על הפליה נגד נשים מבורכת, אבל קשה ליישר אותה עם התנגדותו המתמשכת להפלות ולפיקוח על הילודה, ולנשים בכמורה", הביע העורך את דעתו בניו יורק טיימס. "באופן מצער הוא לא הזכיר את ההפליה נגד ההומוסקסואלים." האפיפיור, במלים אחרות, היה צריך להתנצל על זה שהוא קתולי.

מביקורת אחרת לא קל להתחמק. רבים שאלו, מדוע האפיפיור לא הזכיר את השואה?

מביקורת אחרת לא קל להתחמק. רבים שאלו, מדוע האפיפיור לא הזכיר את השואה? שתיקתו המוחלטת של פאיוס ה-12, שלא הוציא מילה אחת בציבור כדי להגן על היהודים, כשמיליונים מהם הובלו למחנות מוות, הייתה כישלון מוסרי איום. אולי ההסבר קשור לעיתוי. בשבוע הבא יוחנן פאולוס יבקר ביד ושם - אתר ההנצחה הישראלי לשואה; זה יהיה מקום מתאים בשבילו לדבר על שתיקת הכנסייה ברגע האפל ביותר בהיסטוריה המערבית.

בסופו של דבר, בכל אופן, שום כמות של ביקורת, לא יכולה להפחית ממה שעשה האפיפיור. במשך מאות שנים טענה הכנסייה שהיא לעולם אינה טועה בענייני מוסר. במשך שנים הכנסייה התכחשה לאחריות על האלימות והטבחים שבוצעו בשמה. ועכשיו, על סף האלף השלישי שלה, כל זה חלף. האפיפיור, שמרן באופן מוחלט, עשה משהו מהפכני. יוחנן פאולוס "הנחית מכה על כוחות הדמוניזציה בתוך הדת", אומר ריצ'רד לנדרס, היסטוריון של ימי הביניים באוניברסיטת בוסטון, "והוא פתח בדת משלו ובהנהגה משלו".

אם הכנסייה הרומאית-קתולית – הכנסייה בעלת העוצמה הרבה ביותר, בעלת ההירארכיה הגבוהה ביותר, ובעלת הפריסה הרחבה ביותר בעולם – יכולה להתוודות על שגיאותיה החמורות ביותר, איזה תירוץ יש לכל דת אחרת – לכל "ממסד" שהוא – שלא לעשות כמותה?

וידויו של האפיפיור הוא אירוע מוסרי בעל השפעה סיסמית רחבה. המאה העשרים ואחת תעוצב על פי זעזועי המשנה שיבואו בעקבותיו.