רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

משהו לחיות – ולמות – למענו

כ״ג באדר ב׳ ה׳תשס״ה כ״ג באדר ב׳ ה׳תשס״ה 03/04/2005 | מאת שרה יוכבד ריגלר

חזרה למעיין ממנו שואבים חיילי ישראל – וגם אנחנו – השראה.

מורל החיילים היה בשפל.

בהתפוצצות פצצה, במהלך משימה לאיתור והריסת מעבדות נשק בשכונת זייתון בעזה, נהרגו שישה חיילי גבעתי. לא די בכך שהחיילים נפחו את נשמתם בטרם עת, הפלסטינים צמאי הדם, חטפו את חלקי הגופות של החיילים האומללים, רקדו אתם, הניפו אותם אל מול מצלמות הטלוויזיה הבינלאומיות והחזיקו בהם כבני ערובה.

עשרה חיילים הצטופפו בנגמ"ש, זהה לזה שהתפוצץ, בנוסעם לעבר מעוז החמאס. יחידה מובחרת זו עושה את דרכה לזייתון, במטרה לאתר את הגופות, תוך חיפוש מבית לבית והסתכנות בגורל זהה, לגורל המחריד של חבריהם ליחידה.

ששה מהחיילים היו דתיים. ארבעת החיילים החילוניים שמעו את מפקדם הדתי, נריה, נושא תפילה חרישית. מפוחדים, רוחם נכאה, פנו החיילים לנריה, בניסיון להעלות את המוטיבציה השפופה.

החי"רניק חובש הכיפה, הוציא כרטיס צבעוני מנוילן ומקופל מכיסו. בצדו החיצוני הודפס ה"אני מאמין" היהודי – "שמע ישראל", כשבצדו הפנימי, ממוסגר באיורי המקומות הקדושים בארץ, הודפס נוסח התפילה, שלפני היציאה לקרב.

לכך בדיוק כמהו החיילים נכאי הרוח. חבריו הדתיים של נריה הוציאו כרטיסים מנוילנים נוספים מכיסיהם ובאורו הקלוש של הנגמ"ש, קראו כל עשרת החיילים את התפילה בטרם יציאה לקרב.

הרכב קרטע ונעצר בלבו של מעוז המחבלים.

כש"שמע ישראל" היא קריאת הקרב שלהם, פרצו החיילים החוצה ויצאו. אף לא חייל אחד נפגע בפעולה זו.

מה קרה לאהבת הארץ?

נריה וחבריו קיבלו את הכרטיסים במסיבת ברביקיו, שערך ארגון התנדבותי, במטרה לעורר השראה בחיילים, בכל מה שנוגע להיסטוריה והמורשת היהודית. כפי שמצהיר הארגון: "החיילים הישראלים הצעירים, נדרשים לסכן את חייהם מדי יום, כשרבים מהם מפקפקים בצדקת המאבק. לצערנו, הם אינם חשים קשר עמוק למורשתם או לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. דבר זה מוריד את המוטיבציה שלהם פלאים. מטרתנו לטפל בבעיה... משום שהעלאת מורל מצילה חיים".

"הנופים הזרים והמפחידים", שאליהם מתייחס מר עפרון, הם כמובן שטחי יהודה ושומרון – לב ליבה של ההיסטוריה היהודית רבת השנים.

ואכן, בני הדור הצעיר, שבעבר השירות הצבאי היווה מקור לגאווה עבורם, מעדיפים יותר ויותר שלא לשרת כלל. על פי הנתונים שפורסמו ביולי השנה, כ- 40% מהנשים ו-38% מהגברים הישראלים, הכשירים לשירות, מנסים להשתחרר מהשירות הצבאי כליל. כיון שהצעירים החרדים, שלרוב מקבלים פטור על סמך לימודיהם בישיבות, מהווים רק כ- 8% מהאוכלוסייה, המציאות המסתמנת לעינינו היא, שכשליש מהנוער החילוני בארץ, אינו מוכן למעשה לסכן את חייו עבור ערך, שמבחינתו... חסר כל ערך.

אפילו בין אלה שעדיין מוכנים לשרת, העדרו של קשר עמוק למורשת היהודית, הנוגעת לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, שחק את המוטיבציה.

בספרו "יהודים אמיתיים", מתאר נוח עפרון, מרצה באוניברסיטת בר אילן, את רוח ההתגייסות השפופה, לה היה עד כחייל בשירות סדיר ובמילואים:

"קשה לחוש גאווה בכל רמ"ח איבריך כשאתה מפטרל בשטחים (אם כי ניתן לחוש סיפוק מכך שאתה מגן על חיי היקרים לך בתל אביב הרחוקה). אפילו עבור אלה שאינם מפקפקים בכך, ששירות כזה מחזק את ביטחון ישראל, הדיכאון והשיממון שבשיטור נופים זרים ומפחידים אלה, נוטה להפוך כל פטריוטיזם למופשט ומרוחק יותר...

סירוב לשרת במילואים היה כמעט בלתי נתפס לפני 1980; כעת הסירוב הוא עניין אופנתי, לפחות בחוגים מסוימים... ביחידה שלי, עשרות חיילי מילואים מצאו עילות רפואיות, פסיכולוגיות, כלכליות ואחרות (חלקן אמיתיות וחלקן פיקטיביות), להשתחרר משירות. אחרי שני עשורים של שירות מדכא, הצבא, הממשלה וכל הארץ הארורה הזאת כבר איבדו מקסמם בעיני ישראלים רבים, מימין ומשמאל. שמישהו אחר יחטוף את האבנים.

זה מדכא להיות ישראלי בשנת 2003. נמאס לנו: מהפלסטינים, מערפאת, מהפצצות, מהגינויים של האו"ם ושל האיחוד האירופי, מזה שחלק גדול משכרנו משמש לקניית רובים וטילים, משירות המילואים, נמאס לנו להיות שנואים, וללכת לישון ולהתעורר עם דיווחים על ילדים, יהודים או פלסטינים, שרואים את הוריהם מתים, או מתים בזרועות הוריהם. נמאס לנו מהחיים ומעצמנו".

"הנופים הזרים והמפחידים", שאליהם מתייחס מר עפרון, הם כמובן שטחי יהודה ושומרון – לב ליבה של ההיסטוריה היהודית רבת השנים. למען הדיוק יש לציין, כי שלושת המקומות הקדושים ליהדות – הכותל המערבי בירושלים, מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית לחם – מצויים מעבר לקו הירוק. איך הפכו אזורים אלה ל"זרים" בעיני ישראלים כה רבים כמו מר עפרון? ומה קרה ל"אהבת ארץ ישראל", שלמענה הקדישו יהודים לכל אורך ההיסטוריה, את חייהם בנחישות כה רבה?

"אהבת ארץ ישראל" ושאר ערכים ציוניים נמחקו במכוון בידי ה"פוסט ציונות", במטרה להחליף ערכים יהודיים באצטלה של דמוקרטיה אוניברסלית. כך כתב יורם חזוני, ראש מרכז "שלם" הירושלמי, זמן קצר לאחר חתימת הסכמי אוסלו:

"הסיבה לכך שאפשר היה להעלות את רמת הגולן, בית לחם וירושלים על שולחן המשא ומתן, מבלי שהדבר יגרום למהומות רחוב, היא התמוטטותה הגמורה של האידיאולוגיה היהודית הלאומית, זו שבנתה את המדינה... ויתורים אלה מסמנים את נטישת המאבק לחידוש ההיסטוריה היהודית, תכלית הציונות כולה – וזהו אסון בקנה מידה שלא יתואר".

בספרו "המדינה היהודית – המאבק על נשמתה של ישראל", מספק מר חזוני שפע של הוכחות לקיומה של הפוסט- ציונות בתרבות, בחינוך, במשפט ובצבא בישראל. בין האינטלקטואלים היהודיים בארץ, הוא מצטט פרופסור חשוב, שקרא להוספת סמל ערבי לדגל ישראל, פוליטיקאי ידוע, שתמך בהענקת הזכות לבתי המשפט באירופה לבטל חוקים ישראליים, וסופר נחשב, שקרא ליהודים הישראלים להמיר את דתם לנצרות או לאיסלאם, כדי להפוך את ישראל למדינה "נורמלית" יותר.

ב-1994 הקים צה"ל ועדה, בראשותו של פרופסור מאוניברסיטת תל אביב, לכתיבת הקוד האתי של צה"ל. הועדה שיווקה מסמך זה כ"תעודת הזהות הנורמטיבית והמוסרית של צה"ל... שלפיה כל חייל... מחנך את עצמו ואת חבריו ליחידה". אף לא אחד מ-11 "ערכי" המסמך ו-34 "עקרונות היסוד" שלו מתייחס למדינה היהודית, לעם ישראל, למסורת היהודית או לארץ ישראל. במקום זאת, מתבקשים חיילי צה"ל למסור את חייהם על ערכים ניטראליים ואוניברסליים כמו: "עיקשות, אחריות, יושרה, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצוענות, משמעת, נאמנות, ייצוג ואחוות לוחמים".

כשהקוד האתי הופץ בקרב המפקדים שהיו אמורים להנחיל אותו, ההתנגדות היחידה שעורר, נגרמה בשל העדרו הבולט של ערך "אהבת הארץ", העומד בלב לבו של המפעל הציוני. הייתה זו "אהבת הארץ" אליבא דמר חזוני, "שעמדה מאחורי התוכניות החינוכיות של צה"ל, שכוונו לנטוע בחיילים את הכרת המשמעויות ההיסטוריות והדתיות של המקומות עליהם נצטוו להגן. אך חברי הוועדה [שניסחה את הקוד] סירבו לשקול את הכנסת ערך זה בהסבירם, שאי אפשר ללמד מישהו 'לאהוב' ושערכה של 'אהבת הארץ' ממילא משתווה להערצת חפץ – פטישיזם".

עשור של חינוך על פי הקוד האתי של צה"ל הניב חיילים, שהפחד והדיכאון היו כמעט מוטבעים בהם. כך מתאר מר חזוני את השיחות האינסופיות שניהל עם חבריו ליחידה, במהלך שירות המילואים הצה"לי:

"היהודים בישראל הם עם מותש, מבולבל, ללא כיוון. זה לא אומר שהם לא מוכנים להילחם. הישראלים מסכימים על כך שאם הדבר יהיה הכרחי, הם ימשיכו להילחם. אך באין ספור דיונים, התברר לי שיש פער עצום בין נכונותם להילחם ולהקריב ויכולתם לתפוס מדוע הם עושים זאת. כמובן, כולם ידעו שאנו נמצאים במלחמה... אך ברגע שהדיון רק התקרב לסיבות שבשלן ראוי להיאבק, הם נאטמו. מה הערך העליון של העם היהודי? מה נשיג אם נתגייס למאבק? למה לאדם להקריב את עצמו? מה הטעם בקיומו של העם היהודי בכלל? אי אפשר לצפות שתשובותיהם של כל חיילי צה"ל לשאלות אלה יהיו ברמה גבוהה. אך מצד שני, ללא כל תשובה שהיא באשר למהות העניין – העם הזה, ארצו, והמלחמה שנדמה שאין לה סוף – אף צבא לא יכול להמשיך להילחם במשך זמן רב".

"נורמליות" מול יהדות

העובדה האירונית היא, שדווקא אבות התנועה הציונית בכבודם ובעצמם, הם אלה שהניחו את היסודות לתסבוכת הנוכחית. המניע שדחף את תיאודור הרצל וממשיכי דרכו, להקדיש את חייהם להקמת מדינה יהודית, היה האנטישמיות. אך את המדינה שנאבקו על הקמתה, הם רצו להכתיר בתואר "נורמלית". לפי המניפסט של הרצל עצמו, זו אמורה להיות מדינה ככל המדינות – צרפת או גרמניה – שתושביה יהיו יהודים. הקונגרס הציוני קבע, לצערם של הצירים הדתיים, כי לציונות אין דבר עם היהדות.

זה היה הדור שדחה מכל וכל את הדת, כאמונה תפלה שאבד עליה הקלח (תחשבו על פרויד ומרקס) והחליף את הדימוי הישן של היהודי – התלמיד החכם חיוור הפנים, הרכון על ספריו – בדמות "היהודי החדש", החלוץ הציוני, השרירי והשזוף, האוחז במעדר וברובה. ועם זאת, שלושה עשורים לאחר כינונה של מדינת ישראל, "היהודי החדש" לא עבר את מבחן ה"נורמליות". ככלות הכול, גרמני או צרפתי "נורמליים", לא מחזיקים בעידן הפוסט מודרני, מעדר או רובה. לפיכך, היה צורך להקריב את האידיאל הציוני עצמו על מזבח ה"נורמליות".

בתקופת החתימה על הסכמי אוסלו, שויתרו על מרביתם של שטחי יהודה ושומרון, קבל יואל מרקוס, עיתונאי בעל טור שמאלני: "לעמנו נמאס כבר מזמן לשאת בעול הציונות, דור אחר דור. בעוד הערבים נותרו נאמנים לאידיאולוגיה של קדושת הארץ... ישראל מוכנה לסגת מעט מהאדמות שהיו ערש היהדות, בתמורה לביטחון אישי וחיים 'נורמליים'".

גדעון סאמט, עיתונאי בעל טור שמאלני אחר, הגיב לקינתו של מרקוס לגבי "הנורמליות" שאמורה להציף את ישראל עם חתימת "הסכמי השלום" של אוסלו: "מדונה והמבורגרים של מקדונלד'ס הן הדוגמאות השוליות ביותר... 'נורמליות' משמעה, בין השאר, קצו של הפחד הנורא מכל מה שהוא זר ומוזר".

הם לא נוטרים טינה על פשעים שהתבצעו לפני שנים, ואינם מבזבזים את זמנם במלחמות על מקומות קבורה אמיתיים או דמיוניים.

יורם חזוני, בהתייחסו לדיאלוג זה, מעיר בציניות: "אנשים 'נורמליים', לפי טיעון זה, אינם חיים בפחד שיתפוצצו באוטובוסים. הם לא נוטרים טינה על פשעים שהתבצעו לפני שנים, ואינם מבזבזים את זמנם במלחמות על מקומות קבורה אמיתיים או דמיוניים, של אבות אמיתיים או דמיוניים. הם פשוט הולכים לפאבים ואוכלים פסטה".

בישראל של היום, אנו חוזים בניצחון ה"נורמליות" על המאפיינים הייחודיים של ההוויה היהודית. עם זאת, הבעיה הבסיסית- הקיומית היא, שבעוד היהודים לאורך ההיסטוריה היו מוכנים להקריב את חייהם על ערכים יהודיים כמו התורה, ארץ ישראל והעם היהודי, "אנשים נורמליים" לרוב אינם מקריבים את חייהם עבור ערכים אוניברסליים כמו "עיקשות, אחריות ומקצוענות".

מדוע היו יהודים מוכנים להקריב את עצמם, בכל דור ודור, למען ה', התורה וארץ ישראל? מחקר חשוב של "האמונות, המנהגים והערכים בקרב יהודי ישראל 2000", שמומן בידי קרן "אבי חי" ונערך במרכז גוטמן של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שופך אור על שאלה זו. הסקר נערך בקרב חתך מייצג של יהודים ישראליים, שהתבקשו להגדיר את עצמם מבחינה דתית: דתיים, מסורתיים, לא דתיים, או אנטי דתיים. בשלב הבא הוצגה לפניהם רשימת ערכים והם התבקשו לסמן את אלה שנתפשו בעיניהם כ"חשובים מאוד". וזה סיכום הממצאים:

"ישנו הבדל ניכר בין גישותיהם של הדתיים, המסורתיים והלא-דתיים, במיוחד בנושאים של חרות הפרט ואלטרואיזם אזרחי וחברתי. המשיבים הדתיים והמסורתיים היו מחויבים, רובם ככולם, לקולקטיב... בעוד מחויבותם העיקרית של המשיבים הלא דתיים והאנטי דתיים, הייתה לחופש הבחירה האישי". (עמוד 11)

ערך החופש האישי, שהפוסט ציונים מקדשים כל כך, אינו עילה להקרבה, משום שאם הפרט מת, במה מועיל החופש? ערך טובת הכלל, מצד שני, גדול יותר ושורד מעבר לקיומו של הפרט. אידיאלים כמו ייחודיותו של העם היהודי, שנאבק כדי למלא את משימתו, כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בארץ הקודש, הם ערכים מוחלטים, המעניקים משמעות לחיים וחיי נצח לאחר המוות. חיילים, שערכים אלה הונחלו להם מרגישים, שיש להם משהו לחיות ואף למות עבורו.

שיגעון ה"טמאגוצ'י"

העדרה המדאיג של המוטיבציה בקרב חיילים לא דתיים בצה"ל, הוא תוצאה של המאמץ המכוון, "לטהר" את התרבות הישראלית מיהדות. העמל שמשקיע ארגון פרטי זה כדי לחנך את חיילי צה"ל ולספק להם מקור השראה להערכת מורשתם, אינו אלא ניסיון נאצל להחיות חולה, שהרופא שלו הרג אותו במו ידיו.

הלאומיות היהודית נטולת היהדות דומה לשיגעון ה"טמאגוצ'י", שהתרחש כאן לפני שנים אחדות. "חיות מחמד" וירטואליות אלה, שבני העשרה אהבו כל כך, היו, לא אחרות מאשר מחשבים קטנים בגודל כף יד. "בעליה של חיית המחמד", במקרה זה בתי בת העשר, היה צריך ללחוץ על מגוון כפתורים מדי יום, כדי להאכיל את "חיית המחמד" שלו, לטייל אתה ולרחוץ אותה. אם "בעליה של חיית המחמד" הזניח את תפקידו, ה"חיה" הייתה מתה. לאחר מספר ימים של טיפול נלהב בחיה הוירטואלית, ההתלהבות שכחה. כשה"חיה" מתה מהזנחה, מספר שבועות לאחר מכן, בתי כמעט ולא שמה לב לכך.

ממש כשם שלבעלי הטמאגו'צי הייתה חיית מחמד, אבל לא בעל חיים חי ונושם, כך הציונות ללא היהדות, התורה וארץ ישראל, היא אידיאולוגיה חסרת חיות.

ממש כשם שלבעלי הטמאגו'צי הייתה חיית מחמד, אבל לא בעל חיים חי ונושם, כך הציונות ללא היהדות, התורה וארץ ישראל, היא אידיאולוגיה חסרת חיות. מסיבה זו ממש, בדומה לחיית המחמד הוירטואלית, היא נידונה למוות.

הטרגדיה במצב הנוכחי וההבטחה הטמונה בו, נעוצים בכך, שכל מה שנדרש כדי להפוך ייאוש תהומי ללהט ופחד לאומץ – הנו כרטיס מנוילן עם תפילה וציטוט מהתורה. כדברי השורה האחרונה בכרטיס, המצטטת מתוך תהילים ס': "באלוקים נעשה חיל" (פסוק י"ד): האם קיימות בנמצא מלים, הטומנות בחובן יותר השראה מאלו?

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן