לאחר בוקר עמוס לעייפה בכתיבה, כביסה, גיהוץ ושאר העיסוקים שהם מנת חלקי כעקרת בית עצרתי לקראת הצהריים מול דלת המקרר כשבדעתי להוציא משם מצרכים ולהכין את סעודת הצהריים לבני ביתי. פתחתי את הדלת וכמעט שפלטתי צווחה למראה קומקום התה הקטן השוכב על צידו ותוכנו הנוזלי, הכהה והמכתים, ניגר. התחלתי להתרגז אבל אז נזכרתי במגנט שאומר:
 


"להתרגז פירושו להעניש את עצמך על חוסר מחשבתם של אחרים".

החלטתי לא להעניש את עצמי. הרי...
 


"החיים הם כמו קפה. לפעמים הם בוץ, לפעמים הם שחורים אבל תמיד הם נס"

הודיע לי מגנט אחר. חוויתי על בשרי את הנס המובטח במגנט. קופסה במדף אחד מתחת לקומקום התה ספגה את הנוזל הניגר. למרות שהיה זה תה ולא קפה, היה זה ניסי לא פחות.

ארגנתי את מחשבותיי ופניתי לעסוק בדברים חשובים יותר כגון תכנון ארוחת הצהרים לבני ביתי האמורים להגיע בכל רגע. עברתי ברפרוף על המדפים במקררי כשלדאבוני גיליתי שאין דבר קשה יותר מלהכין משהו שניתן יהיה לכנותו מזון מהמדפים הריקים שבו. לרגע נעמדתי מול המקרר ללא יכולת לזוז אבל אז זעק מולי מגנט ש...
 


"ההצלחה היא כסולם, אי אפשר לטפס כשהידיים בכיסים"!!!

מיהרתי להוציא את ידיי שהיו תחובות עמוק בכיסים בעת עמידתי בחוסר אונים מול המקרר. שינסתי מותניים כדי לזכות באותה ההצלחה המובטחת במגנט. החילותי בפעולת יצירת היש מאין.
 


"החיים הם כמו אופניים. אם קל לך, סימן שאתה בירידה"

דיווח לי בחשיבות מגנט אחר. היות ואני מתקשה להכין יש מאין, האם משתמע מזה שאינני בירידה? תהיתי בחצי חיוך וחזרתי לתכנן את היש מאין.

חשבתי לעצמי, אם הייתי צריכה להמציא מגנט משל עצמי שיתאר את הרגשתי בזה הרגע עם מסר חשוב לגבי החיים, מה הייתי כותבת עליו? משמעות החיים על פי תחושתי בזה הרגע היא ש
 


"החיים הם כמו נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה. צריך תנופה כדי לעלות למעלה, אבל כוח המשיכה תמיד ימשוך אותנו חזרה למטה".

אולי, עלה בי הרעיון, אשאיר פתק מחובר למגנט על דלת המקרר ש...
 


"הדרך להצלחה
[כגון ארוחת הצהריים] תמיד בשיפוצים..."

כדי שבני ביתי לא יתאכזבו כשלא ימצאו מה לאכול. השתעשעתי עם הרעיון הזה בזמן שהוצאתי קצת אורז שנשאר משבת והרחתי אותו לוודא שהוא לא מקולקל. הריח שכנע אותי שהפח הוא המקום היחיד המתאים לו. פתחתי את הפריזר לחפש, אולי אמצא מטמון נסתר שיציל את כבודי האבוד. אולי יתחולל איזה נס ואמצא מציאה שנשתכחה? על הדלת של הפריזר תלוי היה מגנט שטען מולי בעוז ש...
 


"האושר הוא הדבר היחיד, שמכפיל את עצמו כשמחלקים אותו לאחרים".

יפה! הנה מצאתי פתרון. אגיש צלחת עם קצת עגבנייה והרבה אושר...... איי, אם אעשה זאת, בני ביתי עלולים ליישם את הכתוב על המגנט ש...
 


"החיים הם כמו סמרטוט, בהתחלה הם טובים ומועילים אחר כך נזרקים...".

טוב! חשבתי לעצמי בשפת המגנטים. מכיוון שאין ברצוני להיזרק על ידי בני ביתי כאבן סמרטוטית שאין לה הופכין, כדאי שאוציא ידיים מהכיסים, ארד מהסולם, אניח לאופניים ואשאיר את ההצלחה למצליחנים. אעשה את מה שמוטל עלי לעשות - להכין אוכל.

בריצה מטורפת נגד השעון הוצאתי מהמקרר כמה פרוסות שניצל קפוא שלרגע תהיתי אם מטמון זה נקנה ביחד עם המקרר לפי כמות הקרח שהצטברה. כמה שניות במיקרוגל הפשירו אותו ואפשרו לי ליצור ממנו מעדן חדש ומגרה. שמחתי כי...
 


"היום אני לא בדיאטה".

במקביל התחלתי לקלף את מעט תפוחי האדמה שנשארו כדי לעשות פירה. בישלתי את תפוחי האדמה במים ביחד עם חתיכת דלעת שצבעה לא השאיר ספק בלבי שזהו יומה האחרון לפני שהפח יהיה המקום הבא לאכסונה.

עייפה ומותשת מהריצה המטורפת, כשהשעון מראה שנשארו שתי דקות לפני בואם של בני המשפחה, נאנחתי לרווחה ש...
 


"גם השעה הקשה ביותר היא רק בת 60 דקות".

התיישבתי לרגע לנוח כשאת עיני צד מגנט מרגיע:
 


"החזיקו מעמד, שבת מגיעה".

אחחחח... חשבתי לעצמי בחיוך, החיים הם כמו... כמו מה בעצם?

לא צריך להיות גאון או ללכת לאוניברסיטה כדי ללמוד את סוד החיים. כל המסרים החשובים שעלינו לדעת במהלך חיינו נמצאים במקום אחד קטן - על גבי מגנטים שמוצמדים לדלת המקרר שלי.