כשבעולם כולו, באמצעות רשתות טלוויזיה, רדיו, מדיה אלקטרונית וכתובה דיווחו על האירוע ההיסטורי של "שישים שנה לשחרור אושוויץ", הייתי בגרמניה. נסעתי לעסקים, ולא יכולתי להתעלם מהקונפליקט שנוצר והתחדש בתוכי, בכל רגע נתון.

המראה הכללי של גרמניה יפהפה. אך בכל פסיעה במקום, עולה מחשבה: למה זה קרה? מה חסר היה לגרמנים, שהחליטו להשתלט על העולם ולהשמיד מיליוני בני אדם?

האוכלוסיה האנושית, גבוהה בהרבה מעל לממוצע, והמראה ה'ארי' מציץ אליך מכל פינה. אי-אפשר להתעלם מהלב שזועק: "נאצים". כל עיר שחוצים בדרך מזכירה לך עבר יהודי מפואר. שמות של רחובות, שאתה מזהה כשמות משפחה יהודיים לכל דבר.

כי איך שלא נסתכל על זה, קל מאוד לשכוח. המראות והתעתועים, הנימוס והתרבות - משפיעים.

כשמתיישבים לשולחן, אתה נותר מתפעל - מהנימוסים, מצורת ההתנהגות, מהיחס, אפילו מהאנושיות... כל כמה דקות, אתה צובט ומזכיר לעצמך: "אל תשכח. אתה בגרמניה. הם גרמנים. אתה יהודי. נאצים. לא סובלים מעודף אהבה כלפיך..." ואז, אתה כועס ומתקומם כנגד עצמך: אני צריך תזכורת?? אני???

כן. אתה עצמך, צריך תזכורת. אתה עצמך צריך לחרוט בחלק הקדמי של מוחך את המשפט: לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח. כי איך שלא נסתכל על זה, קל מאוד לשכוח. המראות והתעתועים, הנימוס והתרבות - משפיעים. אתה מתקשה להאמין שעם מתורבת כל-כך, יצר זוועה עולמית, שאין שני לה בהיסטוריה.

***

כשהייתי ילדה קטנטנה, הוזמן אבי, להעיד במשפטי מיידאנק, כנגד נאצים שנטלו חלק בהשמדת יהודי אירופה.

גרמניה שלחה כרטיסים שכללו שהות מלאה ואירוח לכל תקופת המשפט, לאבי ולאמי. אך אבי - לא היה מסוגל לנסוע. "אני אסע חי, ואחזור בארון מתים. לא אוכל לעמוד מול המראות הללו שוב.", אמר לאמי. ולמרות, שרצה לנקום את דמה של משפחתו - לא נסע להעיד. "הנקמה שלי, תהיה אחרת. את עוד תראי", הבטיח לי, כששאלתי בתמימות, למה הוא לא הולך להרוג את הגרמנים שהרגו את משפחתו.

כשאחי הבכור התחתן, הייתי בת עשר וקצת. ילדת זקונים, שתמיד נמצאת עם המבוגרים, לוטשת עיניים סקרניות, ומשחקת ב'נדמה לי'. אני זוכרת לפרטי פרטים, את מראם החשוב של הוריי הכלה, עת התיישבו לשולחן עם הוריי, וביניהם ערימה גבוהה של הזמנות חתונה.

"אז כמה הזמנות אתם צריכים?", שאל המחותן את הוריי.

"מממ... לאיש מהמכולת, לאיש של הירקות, לחלבן ולאיש של הקרח. עוד כמה לשכנים ברחוב...", התחילו הורי לעשות חישוב.

"מה?", הזדעק חותנו לעתיד של אחי. "את כל אלו אתם מתכוונים להזמין לחתונה? רק משפחה מזמינים!"

לעולם לא אשכח את תגובתו של אבי.

"זעקס מענטשן [שישה אנשים]. רק המשפחה, שישה אנשים, כולל החתן".

הוא הזיז את ערימת ההזמנות כולה לעבר המחותנים ואמר בשקט: "זעקס מענטשן [שישה אנשים]. רק המשפחה, שישה אנשים, כולל החתן".

לחתונה הגיע המכולת'ניק והירקות'ניק, החלבן והאיש של הקרח. חברים מהלאגער'ס [מהמחנות], שכנים מהרחוב ושישה אנשים שהרכיבו משפחה אחת קטנה.

והיום, אני, דור שני לפליטי שואה, יושבת לשולחן אחד עם דור שני לגרמניה הנאצית. משוחחת, מקיימת פגישות, מזמינה סחורה ומנהלת עסק, כשחלק בלתי נפרד ממנו - הוא שיג ושיח עם העם הגרמני. עם הזמן שחולף, הם לומדים להכיר אותי ואני אותם. מתפתחות שיחות נוספות מעבר לאלו העסקיות בלבד.

כשבעלי, הסיר את הקסקט, אותו הוא חובש באופן קבוע בזמן שהותנו בגרמניה, מחשש לאנטישמיות, נפערו עיניהם של הגרמנים.

"אפשר לשאול שאלה אישית?", שאל בעל המפעל, בנימוס רב.

"בהחלט", השבנו.

"ה'קאפל' הזה, שעל הראש, מה הוא בדיוק?" הצביע הגרמני על הכיפה.

"בדיוק כפי שאמרת", עניתי. "קאפל. בעברית, קוראים לזה כיפה".

"והולכים עם זה, גם בימים אלו?", המשיך לתהות הגרמני.

"הולכים עם זה תמיד. גם פעם וגם היום. ראית כיפה פעם?" שאלתי.

"ראיתי", הסמיק הגרמני. "את יודעת, בתמונות מהמלחמה ומלפניה. ראיתי שיהודים הולכים ככה, אבל חשבתי, באמת ובתמים, שיהודים אלו נגמרו, הושמדו. ואני מתפלא. לימדו אותי, שיהודים מהסוג הזה, הינם תתי-אנוש. אנשים לא הגונים, רמאים, שקרנים ונוכלים. ומסתבר שטעיתי. לעולם לא הייתי מעלה בדעתי, שאתם, שאני מכיר כל-כך טוב, נמנים על יהודים אלו..."

"אני יכולה גם לשאול שאלה אישית?", שאלתי.

"וודאי", ענה הגרמני.

"לו היינו צריכים להסתתר היום מפני הקלגס הנאצי, היית מחביא אותנו?"

"תגיד לי את האמת, בבקשה. עכשיו, אחרי שאתה מכיר אותנו. יודע שאנו ישרים, הגונים, מילה שלנו היא מילה, אנו עושים עסקים יחד כבר כמה שנים, אתה מרוצה מאיתנו ונהנה משיתוף הפעולה שלנו יחד. אתה כבר יודע בוודאות, שאנחנו לא מפלצות או יצורים מהחלל, אלא אנשים רגילים לחלוטין, למרות היותנו יהודים. לו היינו צריכים להסתתר היום מפני הקלגס הנאצי, היית מחביא אותנו?"

השתרר שקט מוחלט, ולמשך כמה רגעים, הרהר הגרמני בשאלה, בכובד ראש.

"את האמת, להגיד לך?", שאל לבסוף.

"רק את האמת", אמרתי.

"אני לא יודע. אני לא בטוח שהייתי עושה זאת", השיב הגרמני ברגע של כנות.

"אתה מבין את ההבדל בינינו?", קראתי. "אתה מכיר אותי, ואני יודעת היטב שדעתך עלי חיובית, ואתה - לא בטוח שתסתיר אותי מפני המוות הוודאי. אנחנו נמשיך לעשות עסקים כרגיל ובכל זאת, אתה תמיד תזכיר לי, שאני יהודיה. אתה, דווקא אתה, תהיה זה שתסייע לי לזכור מאיפה באתי ומה קרה..."

***

כמה ימים לאחר מכן, נאם נשיא גרמניה, הורסט קוהלר, בכנסת, בגרמנית. באותו היום, הייתה לנו פגישה עם אנדריאה, נציגה גרמנית של מפעל אחר. במהלך הדברים, התבטאה אנדריאה לגבי נשיא מדינתה:

"אני חושבת, שזה לא בסדר מצד נשיא גרמניה, לדבר בכנסת שלכם בגרמנית. הוא צריך לכבד את העם היהודי".

"הוא מדבר שפות נוספות?", שאלתי.

"הוא שולט היטב באנגלית. מדוע הוא מתעקש דווקא לנאום בגרמנית?", תהתה בקול.

ואז צלצל הטלפון הסלולארי. אמי הייתה על הקו. השפה בה אנו מתקשרות בעיקר, הינה יידיש, ואנדריאה, זיהתה צלילים רבים שהיו מוכרים לה.

"עכשיו אני מבינה, מהיכן באות ידיעותיך בגרמנית", אמרה כשסיימתי את הטלפון. "אמא שלך דוברת גרמנית. היא נולדה כאן?"

"לא", השבתי. "היא השתחררה כאן. היא יודעת גרמנית מהמלחמה, ומהשנתיים שאחריה, בהן גרה והתחתנה בגרמניה".

"גם אנחנו סבלנו במלחמה", אמרה אנדריאה. "סבתא שלי, לא ידעה אם תשוב לראות את אבי. הוא נעלם למשך כמה שנים".

"ואיפה הוא היה בזמן המלחמה?", חקרתי.

"הוא שירת כחייל בצבא הגרמני... נלחם ברוסיה וחזר רק לאחר המלחמה...", ענתה אנדריאה, ואפשר היה להבחין, שהיא באמת ובתמים משתתפת בצערה של סבתה, על 'העלמו' לשנים ספורות, של הבן החייל...

"ממש רחמנות עליה", פלטתי בציניות.

"אל תראי אותה ככה", המשיכה אנדריאה. "סבתי הייתה בעלת אמצעים, וכשנאלצו יהודי עירה לברוח לפתע פתאום, היא הסכימה לקנות מהם רכוש ותכשיטים, כדי שיהיה להם כסף לדרך... היא לא המתינה, כמו כולם, עד שבתיהם יתרוקנו, והיא תוכל לקחת אותם חינם אין כסף. היא קנתה מהם!" הדגישה אנדריאה.

"ואמך? היכן היא הייתה במלחמה?", שאלתי.

שההבדל המהותי ביני - נציגת העם היהודי, לבינך - נציגת העם הגרמני, שסבא שלי נדחף לתאי הגזים, על-ידי סבא שלך..."

"אמי הייתה בתקופת המלחמה תלמידת תיכון. לקראת סוף המלחמה, כשבעלות הברית הפציצו את גרמניה, הביאו הגרמנים אסירים יהודים מהמחנה הסמוך לעיר מגוריה, על מנת שיחפרו שוחות עבור החיילים. אמי ראתה את מראם הכמוש, הרזה והחולני של האסירים, והשליכה להם את הסנדביץ' אותו לקחה עמה ללימודים", התגאתה אנדריאה במעשה ה'נאצל' של אמה.

"את יודעת, אנדריאה, מה ההבדל ביני ובינך? שתינו, גדלנו כדור שני. הורייך והוריי נטלו חלק במלחמה הנוראה הזאת. רק שההבדל המהותי ביני - נציגת העם היהודי, לבינך - נציגת העם הגרמני, שסבא שלי נדחף לתאי הגזים, על-ידי סבא שלך..." אמרתי, ואנדריאה הנהנה בשקט.

***

היום, 60 שנה לאחר שחרור אושוויץ ו-30 שנה לפטירתו של אבי - מתקיימת נקמתו במלואה. כשבגרמניה מתפרסמים נתונים, מהם עולה, שהמקסימום צאצאים לזוג הורים גרמני, הוא ילד אחד בלבד, וגם זה במקרים רבים לא קורה, נקמתו של אבי חיה ונושמת.

ממשפחה קטנטנה של שישה אנשים, הפכנו למשפחה גדולה וברוכה, שבקנה המידה הגרמני, לא נתפשת בכלל.

וכולנו, למגדול ועד קטון, נזכור ולא נסלח. נזכור ולא נשכח, את אשר עשתה גרמניה הנאצית לעם היהודי.