תופעה של טילים בשמי עיר אזרחית לחלוטין היא לא תופעה חדשה בישראל. עוד זכורים לרעה ימי קרית-שמונה שזכתה להרבה מדי "מטחי כבוד" רועמים מן הסוג הזה מצד לבנון.

גם שם, ירדו התושבים למקלטים והכותרות השקטות בעיתונים רעמו בקול מפחיד: איך זה נותנים לילדים לישון במקלטים? ילדים צריכים לישון בבית מוגנים מפני כל פחד וכל כאב! "תעשו משהו! צעקו לממשלה / ממשלות והתוצאה הסופית הופיעה בדמות כדור שלג מתגלגל.

גם אז, כשרעמו הקטיושות בצפון, היו גילויי אהדה מצד הצבור בארץ כלפי האזור המורעש.

הזמינו ילדים להתארח לשבועות שקטים במרכז הארץ, שלחו להם חבילות ומכתבים, ובעיקר, באו לשם עיתונאים, חכי"ם וסקרנים ליום אחד כדי לעשות כותרות בצבע ולהודיע לנו מה שלום אחינו שבגליל.

התושבים של קרית-שמונה טענו אז שהם לא מרגישים אותנו, תושבי המרכז, מספיק.

כמעט בטוח שהם צדקו. איך יכולנו אז, ממרומי השלווה והנחת שהיתה מנת חלקנו במרכז להבין ולהרגיש את הצפוניים המופגזים?

מי שלא היה חייל לא היה מסוגל לקלוט את זה בכלל.

אז הסתפקנו במשלוחים מרחוק, מקסימום נדנו לשלומם בראשינו, ודי.

בית הספר של סאדם חוסיין

אבל כיום אנחנו כבר יודעים יותר טוב מה זאת הרעשה! מה זה פחד. כבר עבר עלינו בית הספר של סאדם חוסיין נוסח א' ונוסח ב'. הפחד היה משתק ממש.

גם מי שיצא לרחוב לא שכח לקחת את המסכה ונראה בערך כמו חיל בצבא של משוגעים שמתאמן כולו איך לעמוד בפני התקפת גזים.

אז התקפת גזים לא היתה תודה לא-ל, וכל מה שנשאר מן המסכות ההן היה רק משחק טוב לפורים, אבל נשארנו גם עם הניסיון ועם הזיכרון של פחד מפני התקפה שעוד מעט באה…טו…או.. או… נחש צפע…

זה לא היה צחוק בהתחלה. רק אחרי שראינו במו עינינו את הניסים הגדולים שקרו כמעט לכולם, נרגענו ואמרנו לעצמנו שגם זה יעבור.

ואז להזכירכם, נשלח טיל אחד לעבר בנין ששהו בו חיילי ארה"ב וכשהבניין קרס, נהרגו בו 39 חיילים במכה אחת. ללמדנו שהטילים של סאדם לא היו צחוק. הם היו על אמת.

בקיצור אפשר לומר שבמדינה שלנו כבר עברנו את שלב גן הילדים ולמדנו על בשרנו ממש מה פירושה של התקפת טילים, וזה בכלל לא היה נעים. כזכור, היו כאלה שהדרימו אז עד אילת, ואחרים שבכלל עזבו את הארץ מרוב פחד. (ודרך אגב, כמעט בטוח, שבימי מלחמת המפרץ היו חברה שחיפשו מקום להסתתר אצל הקרובים שלהם בשדרות שהיא מספיק דרומית.)

ומה אמרו הנשארים? זאת הארץ שלנו. זה הבית שלנו. אנחנו לא עוזבים. ממש כמו שאומרים עכשיו האנשים הטובים בשדרות.

כי אם אז היה תורם של הצפוניים, ואחר כך כולנו היינו באותה סירה של פחד מפני טילים למיניהם, עכשיו הגיע תורם של הדרומיים.

אנחנו מול שדרות

לנו בתור הצבור שחי בארץ הזאת יש איזו מחויבות כלפי העיר שסובלת מטרור טילי הקאסם באופן רצוף. במיוחד כיום, לאחר שעברנו מעט מן הפחד הזה בעצמנו רק לפני כמה שנים, בעידן של מלחמת המפרץ.

יש לנו גם איזו מחויבות לנערה איילה בת השבע עשרה, שהצילה את חיי אחיה במחיר הכבד של פגיעה אנושה. כשירד הטיל, לא נותר להם זמן לרוץ ולתפוס מחסה. איילה חבקה את אחיה הצעיר וכיסתה אותו בגופה. איילה ספגה את מרבית הפגיעה ואחיה נפצע פחות. האהבה שבין אחות לאחיה גרמה לאיילה להחליט החלטה גורלית להציל את אחיה במחיר הכבד של פציעה אנושה. היא לא חשבה פעמים!

מה שקרה בשדרות עלול, חלילה, לקרות במקום אחר.

יש משהו שמחבר אותנו לנערה הזאת, ששוכבת בבית החולים ללא הכרה. יש משהו שמחבר אותנו לכל התושבים בשדרות שחיים כעת תחת מכת טילי הקאסם. הם אחינו! ולמרות שלא ראינו אותם פנים אל פנים, נצבט לנו הלב על חיים של נערה צעירה שנפגעה כה קשה וזקוקה לתפילות ולרחמי שמים. נצבט הלב לשמוע שילדי שדרות חיים בפחד. כואב לחשוב שאנשים שם לא יוצאים לרחוב ולא יכולים לחיות חיים רגילים של כל אזרח בישראל.

אז נפסיק לחשוב במושגים של הם ואנחנו. כי הם זה אנחנו, ומה שקרה בשדרות עלול, חלילה, לקרות במקום אחר.

העולם כולו נגדנו, לא נורא נתגבר

לפני שאנחנו מבזבזים את מלאי האהבה שיש לנו בלב על מקומות רחוקים, נשים במקום הראשון את תושבי שדרות. כי כדי להתגבר על הקשיים, אנחנו צריכים להיות מאוחדים.

על שנאה כלפינו מצד העולם, נשיב באהבה ובאחדות לאחינו.

אם שונאים אותנו מבחוץ, ומאיימים עלינו בטילי קאסם, נגביר את האחדות מבפנים. נפסיק להיות אדישים לגורל אחינו משדרות ועוטף עזה, בואו נפרגן להם קצת יותר ממה שעשינו עד כה. בואו נעטוף אותם באהבה, כי זה מה שיש לנו להציע להם תמורת הטילים. את התמיכה שלנו.

ולגבי שאר התושבים, מסתבר שמכתבי אהדה ומשלוח חבילות ממתקים או צעצועים וכדומה יתקבלו שם באהדה. שמעתי גם שיש שם אבטלה, אז אולי יש למישהו רעיון איך לעזור?

ובשורה התחתונה, מילה לתושבי שדרות, אנחנו אתכם. החזיקו מעמד.

*לאחר סגירת הגליון נתבשרנו כי הנערה איילה ז"ל נפטרה מפצעיה. צוות aish.co.il שולח תנחומים למשפחתה.