על הטיול שלנו כבר סיפרתי לכל מי שרק אפשר, אבל יותר מכל חשוב לי שאתם - הישראלים – תדעו עד כמה הרשמתם אותנו והשפעתם עלינו.

כל טיול לישראל מותיר אותי עם רושם שונה. באופן טבעי, כשחזרנו הביתה הפעם, כולם רצו לשמוע איך היה להיות בישראל בזמן מותו של ערפאת. אין ספק שהאירוע הזה, עם כל ההשלכות הפוטנציאליות שלו, השפיע עלינו במידת מה, אבל בשום פנים ואופן, לא זה היה העיקר.

סיירנו ברחבי הארץ. ראינו את יערות הכרמל השופעים, את הגליל הירוק, שטנו על מימיה השוקטים של הכינרת התרשמנו מאורה הזהוב של ירושלים... אבל גם היופי הפיסי של הארץ הוא לא מה שעשה לנו את הטיול (אם כי אין כל ספק שהוא הגביר את ההנאה).

רוצים לדעת מה הדבר שהרשים אותנו יותר מכל דבר אחר?

תתפלאו – אבל אתם!

לסיור במוצב צה"לי צפוני, על גבול ישראל-לבנון, לקח אותנו חבר באחד מקיבוצי הצפון. גבר באמצע שנות הארבעים (בדומה לחברי הקבוצה שלנו), שחי עם אשתו וילדיו בפינה מרוחקת זו של המדינה, מגדל פירות (טעמנו את התפוחים והקיווי) ומשלב את עוצמת הארץ בכל פעולה מפעולותיו. ארץ ישראל ועם ישראל הם הכול בשבילו, ולכן, מבלי לחשוש, עזב את חיי העיר הנוחים ובנה לעצמו חיי אדמה – על אדמת ארץ אהבתו. שאלנו אותו, איך זה שאתה לא מפחד. והוא, למרות שאינו שומר תורה ומצוות, ציטט את דבריו של המלך דוד: "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צ"ד י"ד).

במקום להקשיב לאמינם ולהסתובב בקניונים, הוא לומד להכיר את "דפוסי הטרור של החיזבאללה", ו"סוגים שונים של טנקים".

כשסיירנו בבסיס הצבאי, פגשנו שם בגברים צעירים ובנשים צעירות, (ובעצם, אם אדייק – נערים ונערות!), שמוסרים את נפשם, פשוטו כמשמעו, כדי להגן על הארץ. שוחחנו עם בנות שסרקו היטב אחר כל פרצה בגדר (בדרך כלל בעזרת בעלי חיים). השיחה הנחמדה, הגשרים על השיניים, הצמידים הפשוטים על הידיים... הן היו יכולות להיות נערות רגילות, בדיוק כמו אלה שהשארנו מאחורינו בחו"ל... אבל הן לא!

את הצבא ייצג בסיור צעיר אמריקאי שעלה לישראל. ועכשיו, במקום להקשיב לאמינם ולהסתובב בקניונים, הוא לומד להכיר את "דפוסי הטרור של החיזבאללה", ו"סוגים שונים של טנקים".

יצאנו דרומה, ובדרך עצרנו לארוחת צהריים במסעדה המשקיפה על הכינרת. בעלת המסעדה סיפרה לנו כיצד בחרה במקום מיוחד זה. "אולי כדי לתפוש את זרם התיירים", הצענו. "גם, אבל לא רק!" הישראלים חושבים קצת אחרת, כך מסתבר. "זאת הנקודה שבה, על פי קביעתו של המקובל הידוע רבי משה קורדובירו, נמצאת בארה של מרים". גם כשמקימים מסעדה, חושבים על העם היהודי....

ביקרנו בטכניון של חיפה – מכון מקצועי המוכר ומכובד בעולם כולו, ומקדם את העולם מבחינה טכנולוגית ורפואית. פגשנו שם באשה מסורתית מקסימה, אם לארבעה – וחוקרת מובילה בתחום תאי הגזע. לאחר 5 שנים ב MIT (מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה), היא באה הביתה כדי לעבוד למען עמה.

אישה ירושלמית בת שבעים לקחה אותנו לסיור בשכונת ילדותה - שערי חסד. אחת מהשכונות הותיקות ביותר והפשוטות ביותר שבעיר.

"לא היה לנו הרבה מבחינה חומרית", היא הסבירה, "אבל היה לנו זה את זה". הזמנים היו קשים, לא היה מספיק מזון, אבל הקהילה עמדה יחד. כמה מתלמידי החכמים הגדולים, האנשים הצדיקים והנשים הצדקניות של הדורות האחרונים, גדלו ופרחו בשערי חסד, כשהם מוזנים באהבת ה' לעמו ובאהבת עמו זה לזה.

ירושלים

ואז... אין שום דבר שדומה לשבת בירושלים. בליל שבת סעדנו בעיר העתיקה, אצל ידידים - אמריקאיים לשעבר. בביתם היפה הצופה אל הר הבית, הם מארחים חיילים מרחבי המדינה, לא רק בשבת, אלא גם במשך ימות השבוע.

את סעודת יום השבת עשינו במושבה הגרמנית. המארחים שלנו היו פעילים מאוד בשני ארגונים – האחד למתן עזרה וסיוע לקרבנות טרור. והשני משתדל להביא תלמידי בית ספר לירושלים (70% מהם מעולם לא היו שם), וללמד אותם על מרכזיותה של העיר בחיי העם היהודי. בני הזוג אינם ישנים יותר משלוש-ארבע שעות בלילה. כך פועלת המארחת שלנו (שהיא דרך אגב גם אמא להרבה ילדים קטנים...), ללא לאות, למען צרכיהם של האחרים.

מחויבות ישראלית

במהלך המסע גילינו שלכל ישראלי יש סיפור מרשים יותר מקודמו. ואני אפילו השמטתי חלק ניכר – שר לשעבר שעובד עם אנשי עסקים מאמריקה, במטרה לאושש את הכלכלה על ידי תמיכה בעסקים "ותיקים"; פרופסור בצוות חשיבה של המזרח התיכון; סופר ידוע...

הדבר המשותף לכולם – מעבר לאהבת הארץ, מעבר לאהבת העם היהודי – זו הנחישות לעשות עם זה משהו; להשקיע את חייהם, את זמנם, את כוחותיהם, את כישרונותיהם, את משאביהם הכלכליים ... למען עמם.

ופתאום, בהשוואה אליכם, החיים שלנו בגולה נראו קטנים יותר וחיוניים פחות.

הקבוצה שלנו הגיעה להחלטה אחת, קטנה אבל משמעותית: גם אנחנו ננסה להגיע לרמת מחויבות כזאת למען אומתנו.

יש החלטות רבות שאליהם אדם יכול להגיע לאחר טיול לישראל. יש דרכים רבות שבהן משפיעה עלינו החוויה. יש צרכים רבים. הקבוצה שלנו הגיעה להחלטה אחת, קטנה אבל משמעותית: גם אנחנו ננסה להגיע לרמת מחויבות כזאת למען אומתנו.

גם אנחנו ננסה להתדמות אליכם ולעשות הכול כדי לעזור לעם היהודי ולארץ ישראל - כל אחד בדרך המיוחדת לו.

ננסה לגרום לה' נחת, בכך שנעשה ככל יכולתנו בכדי להביא לאחדות בין בניו, בכל העולם, מעבר לכל הגבולות.

ואם נוכל להיצמד לאותם רגעי התעלות בישראל, שבהם האמנו באמת ובתמים שהכול אפשרי, אז יתכן, רק יתכן, שהפעם גם נצליח.

ואתם, תושבי ישראל, אולי כבר רגילים לזה, אולי אפילו לא שמים לב, אבל לי היה חשוב שתדעו – אתם נפלאים!