שלושה צעדים לאחור והתפילה הסתיימה. תפילת חנוכה כמו שיכולה להיות רק בכותל. תחושה של חיבור אל האלוקים הכול-יכול שעשה, עושה ויעשה לנו ניסים. הא-ל האדיר שהביס את היוונים והרסנות חשכת תרבותם ה"נאורה", מפני קומץ המכבים נושאי לפיד התורה.

"בימי מתתיה ... כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, לשכחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך..." (תפילת על הניסים לחנוכה)

פסעתי לאחור והתבוננתי באלפי היהודים הגודשים את הרחבה. ניצחנו אתכם! חשבתי לעצמי. איפה אתם נמצאים כעת כוחות יוון האדירים? לאן נעלמה תרבות האלילים שלכם? ראו, אנחנו עדיין כאן, בדיוק באותו מקום! אולי הצליחו להחריב את בית המקדש שלנו, אבל עם ישראל שרד. רדפתם אותנו, הרגתם בנו, טימאתם את המקדש – אבל השכינה עדיין נמצאת כאן, בין החורבות, ומקשיבה לתפילותינו.

"...מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך." (שם)

יחד עם זרם האדם יצאנו מן הרחבה, לעבר הרובע. כמו לפני אלפי שנים, שוקק האזור חיים יהודיים. עתיק וחדש בהרמוניה מופלאה. נצח ישראל לא ישקר – עם ישראל הוא נצחי.

בצידי סמטאות האבן ניצבו "כליזמרים", מטעם העירייה, וניגנו מוסיקה יהודית קצת פחות עתיקה – אבל יהודית.

חלפנו במהירות על פני שרידי הקרדו העתיק. בזוית העין הבחנתי בפסל שיש לבן שעומד שם, ובילד עטור פאות הבוחן אותו בשימת לב. הלב שלי פרפר לרגע באימה – "מה, הם עוד פה?" הפסל זז מעט, ובתנועות איטיות וחשף את זהותו האנושית. "רק שאף אחד לא ינסה לשבור לו את האף, כדי לקיים את הציווי של השמדת עבודת אלילים".

נכנסנו אל חלקו המשוחזר של הקרדו. חנויות מזכרות לתיירים פתחו את שעריהן לציבור הרחב, שמשום מה הדיר את רגליו מהן. הצצתי בחלונות הראווה – בובות חרסינה של בחורי ישיבה, לצד בובותיהן של נזירות עטויות שחורים, בובות של בחור המניח תפילין, וגם של בחורה, לשם האיזון. קצת הלאה תליונים לשרשרות – מגני דוד מוכספים, צלבי זהב מוזהבים ומגוון סמלים מיסטיים שונים, כולם מונחים יחד על אותה כרית קטיפה. חנוכיות, וקישוטים לעצי אשוח, כאפיות וכיפות... בובת ענק חבושה בכובע קטיפה שחור ועטויה בטלית, ישבה בפתחה של חנות אחרת. רק מבט מדוקדק קצת יותר, גילה שזהו בעצם "סנטה קלאוס" שהתחפש לאברך חרדי...

הרהורים טורדניים התחילו לזמזם לי בראש – האומנם ניצחנו את תרבות יוון – ראו, האמונה הפגאנית במיטבה: "כל אחד והאלוהים שלו..., מה זה משנה? כולם אותו הדבר..."

"בואו הביתה" ביקשתי מבעלי ומהילדים. האווירה כאן יותר מידי יוונית, ועכשיו חנוכה. בעלי חייך, הילדים צחקו, אבל הסכימו.

"את המנורה כבר ראית?" שאל בעלי.

"לא."

"בואי, רק תראי איזו מנורה מדהימה ומייד נצא מכאן."

"אחר כך באו בניך לדביר ביתך ... והדליקו נרות בחצרות קדשך..."

חזרנו לאחור אל חורבות הקרדו. המנורה – מנורת זהב בעלת שבעה קנים, מנורה שעומדת כאן וממתינה לכינונו של בית המקדש השלישי – ניצבה לתפארת בתוך קוביית זכוכית גדולה.

התקרבתי אליה, ומבין הקנים, צצה ועלתה מולי דמותם של שלושה אינדיאנים, לבושים בבגדים מוזרים ומלהטטים בלפידי אש.

"די! עד כאן!"

הסתובבתי והתחלתי לברוח. פשוטו כמשמעו.

רצנו בין נחילי יהודים כמו של פעם, וחלפנו על פניהם של מוקיונים, שחקנים, ספורטאים ומה לא – גם הם, ממש כמו פעם...

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה ... ונודה לשמך הגדול סלה." (שם)

"ניצחנו או הפסדנו? האם הדרך המתאימה לחגוג את חנוכה היא בחזרה נוסטלגית לתרבות היוונית העתיקה (או אולי מודרנית)?"

מאוחר יותר, בבית, אמרו לי הילדים: "נכון, אבל את יותר מידי רגישה..."

ואני שואלת – "גם אתם חושבים שמדובר כאן בעניין של רגישות יתר?"