אחת מן ההמצאות ה"חשובות" במאה העשרים היא המצאת האישה. לא האישה שנבראה מצלע האדם, ולא האישה שנבראה בצלם, אלא, האישה שנבראה מן הקולנוע, האישה שנבראה בחסות עין העדשה... זוהי בריאת האישה מחדש. האישה נבראת מחדש בדמות כוכבות קולנוע צעירות מאוד, אשר מגיל צעיר מתוות דרך והופכות למיתוס.

גיבורות המאה העשרים הן גיבורות המסך הגדול, ששיאן מתגלם עוד בטרם מלאו להן עשרים. אחת ממובילות הטון הללו הייתה בריזי'ט בארדו הצרפתייה, כשאחיותיה לז'אנר היו כוכבות הקולנוע גי'ן פונדה ומרילין מונרו. כוכבות הבד, הן הגיבורות החדשות להן נצטווינו לסגוד ואותן לחקות.

מודל החיקוי הנשי החדש הוא מודל נלעג ולא אנושי. בשיאה של המאה העשרים, בעידן שמתיימר להיות משוחרר מדעות קדומות, עדיין מייצרת החברה מיתוסים, שלצערנו הרב יש להם ביקוש וגם קהל. הדמויות הנשיות אותן נצטווינו לחקות, היו דמויות של בובות. מעניין לציין, שגם משחקי הילדות נפלו קורבן למזימה הזאת בדמותה של "ברבי" המפורסמת, שאף היא כמובן עוצבה בדמות הנערה הקולנועית. אף הגדילו לעשות,כשהצרו את היקפיה לממדים חולניים והרחיבו את היקפי החזה, מה שהוביל לביקוש גואה לניתוחים פלסטיים בסיום המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת.

טריקת דלת למיתוס ה"ברבי"

בימים אלו חוגגת בריזי'ט בארדו יום הולדת שבעים. מהזו'רנל בלט גרונה המקומט והמדולדל של כוכבת העבר. אישה שהפנתה את גבה לבני האדם והתאהבה בבעלי החיים עלי אדמות, כמו מתריסה במלוא העוצמה כנגד התנהגות המין האנושי. בריאיון שערכה לעיתון איטלקי היא נשמעת ממורמרת עד כאב. היא גם משמיעה דעות גזעניות בדבר השתלטות זרים ובמיוחד מוסלמים על צרפת.

אם נתעלם מן האמירות הבוטות שלה ונתייחס רק לחיי הבידוד שבחרה לעצמה, נמצא אישה שהחליפה את החיים הסואנים בחיי בדידות, אישה שמצאה את עצמה יוצאת מן המעגל הסוגד לתרבות הגוף והפנתה פנים אל הטבע. לא בדיוק לטבע הפראי, אלא לבעלי החיים שמגדל האדם. מדי פעם היא נזעקת למען כלבי הים באנטארטיקה, או מתנגדת לשימוש בפרוות בעלי החיים, אבל לרוב, היא מאמצת בחום כלבים עזובים וחיה בשלום ובשלווה לצד כלבים שמצאו דרכם אל ביתה בסנט טרופז. כן, ה"חתלתולה" כבר לא משתוללת וגם לא נוהמת, היא כבר עייפה והיא בכלל לא מה שחשבו שהיא.

במקום להתבונן במסר שהיא העבירה, התחלנו לחקות את המיתוס, שכבר חמק והחל להעלם.

אז מה זה בעצם אומר?

טריקת הדלת של בריז'יט בארדו מגיל שלושים ותשע ועד היום, היא טריקת דלת שהייתה אמורה לזעזע אותנו ולעורר בנו התעניינות. אנו לא שמנו ליבנו לפרישה המוקדמת שלה, והנחנו שזה דרך העולם. היא בחרה לפרוש מתעשיית הקולנוע בשיא תהילתה ולא הייתה מוכנה להמשיך לשתף פעולה בדמות הבובה ה'ברבית', כי היה לה מסר. ואנו התעלמנו ממנו לחלוטין. במקום להתבונן במסר שהיא העבירה, התחלנו לחקות את המיתוס, שכבר חמק והחל להעלם.

איפה אנחנו כיום? האלילה כבר לא שם, היא לא חיה בסרט הזה, לעומת זאת העולם המערבי שיכלל אותו עד שהפך אותו לריק ומנוכר. מדמותה של בריזי'ט בארדו קצרה הדרך שלנו לסגוד לתרבות היופי. מבריז'יט בארדו קצרה הדרך שלנו להאמין בנצחיות הבלונד. כן, זה הדבר היחיד שהקפידה בארדו לשמר, רק את שערה היא ממשיכה לצבוע בקפידה. עיניה עדיין מאופרות באייליינר שחור, אולם פניה לא ראו סכין מנתחים, וסנטרה לא זכה למתיחה. היא העדיפה לחמוק מסרטי הקולנוע, כשהיא מתרחקת משימור החומר. רק אצלנו ממשיכים לסגוד לתת- תרבות שעיצבה אותה.

רק ההמון פיתח סגידה לחומר עד כדי כך שנשים מוזמנות לתוכניות ריאלטי, על מנת שנוכל להעלות אותן על הסכין. מסתבר שהכוח המניע לסגוד לאלילות הבד הקולנועיות, לא מת או גווע עם הסתלקותן מן הבמה. למדנו לחפש את ה"אלילה" הבאה.

מה שבטוח, לבריזי'ט בארדו לא היה יום הולדת שמח, היא גם לא הזמינה חברים ליום ההולדת ובחרה לסעוד את בעלי החיים. היא גם מעדיפה שמעריצים לא יסגדו לה, אבל על דבר אחד היא עדיין חולמת, לא תאמינו על מה חלמה בריזי'ט בארדו בגיל שבעים, היא חלמה על מכתבי אהבה.

!זה הסוד, כל שאנו זקוקים לו – זו אהבה. לא תרבות שימור החומר, אלא תרבות שימור הרוח

יום הולדת אוהב בריזי'ט!

מאמר בנושא קרוב:

"אין כניסה ל'ברבי!'"
על אף שלרוב הם מצויים בשני קצוות הקשת האידיאולוגית, לפמיניזם וליהדות יש מטרה משותפת – שמירה על כבודן של נשים.