המאמר הזה הוא בשום פנים ואופן לא פוליטי! אבל כשקורה אסון כמו זה שקרה בטאבה בסוף סוכות, זה אומר שצריך בהחלט לתפוס את החבר'ה שממשיכים לישון ולנער אותם כמו שצריך.

האסון בטאבה דומה לתרחיש שמסופר בספר "גבעת ווטרשיפ" של אדאמס בהבדל אחד - שם מדובר על ארנבים, ופה מדובר בבני אדם! (תקציר הספר - קבוצת ארנבי בר שביתם נהרס על ידי התקדמות הטכנולוגיה מחפשים לעצמם מקום מחייה חדש.)

מה המסקנה שצריכים להסיק כשנתקלים בסכנה?

בספר "גבעת ווטרשיפ", ארנבי הבר הנודדים נתקלים בדרכם בקבוצת ארנבים מבוססת שחיה על כל טוב הארץ. הקבוצה המקומית מוכנה, למרבה הפלא, לקבל אותם כחברים מן המניין. למרבה הצרה, הארנבים שלנו משלמים מחיר כבד עבור הכנסת האורחים הזאת, כשכמה מהם נתפסים במלכודות מוות בתוך שדה הכרוב.

מסתבר, שהארנבים בני המקום, ידעו על המלכודות אבל לא עשו שום דבר בענין. עיניהם טחו מלראות את הסכנה, משום שלא רצו לעזוב את המקום הדשן, שנעשה כך במכוון כדי שהארנבים ילכדו בקלות.

אם נלך על פי ההיגיון, הרי שמוטב לעזוב מקום שברור שיש בו סכנה, למרות השפע הכלכלי שיש בו. ובאמת, קבוצת הארנבים הנודדת בורחת במהירות מן המקום, לאחר ששילמה את המחיר מחוסר ידע.

אבל הקבוצה המארחת, נשארה במקום מגוריה והמשיכה לנהוג על פי השקפת עולמה הפטליסטית.

מה שמוזר בעיני, שאנחנו לא נוהגים כמו קבוצת הארנבים הנבונה שהסיקה מסקנות נכונות מן הנתונים בשטח, אלא דווקא כמו קבוצת הארנבים שהתנהגה בעיוורון כלפי הסכנה.

לי זה לא יקרה!

היו אזהרות רבות שעלול להיות פיגוע בסיני, ולמרות זאת, אנשים לקחו אחריות על עצמם ועל בני משפחותיהם, עצמו עיניים ויצאו לטייל בתוך האש!

מדוע התעלמו מן האזהרות? הם פשוט חשבו: לי זה לא יקרה.

מדוע התעלמו מן האזהרות? הם פשוט חשבו: לי זה לא יקרה.

מוכרת לכם ההרגשה הזאת?

לי זה לא יקרה!

כילדים וכנערים הסתכנו אלף פעמים מבלי לחשוב בכלל. קפצנו על פני סלעים וירדנו בסנפלינג או דהרנו על אופנועי שטח ומה לא? כי הרי לנו לא יקרה כלום!

אבל בתור צעירים לא היה לנו עדין הניסיון שיש לנו כמבוגרים, אז מדוע אנחנו ממשיכים לטעון את אותה טענה?

מנגנון הגנה

בדרך כלל אנחנו בטוחים שאנחנו חסינים בפני כל דבר, כולל כדורים, אש, פיגועים ועוד כהנה וכהנה. משום מה, אנחנו בטוחים שהדברים האיומים שקוראים עליהם בעיתונים ורואים באינטרנט, לא יקרו לנו באופן אישי.

יש בכך הגיון מסוים. קשה מאד לחיות כל הזמן במתח. אז המצאנו לעצמנו מן סיסמה שמוציאה אותנו מן הכלל כמו סופרמנים : לנו זה לא יקרה. מה פתאום? אנחנו מחוסנים. נכון?

לא נכון.

ללמוד מן ההיסטוריה

אם ננסה ללמוד מן הניסיון ההיסטורי של העם שלנו, ניווכח שזה בכלל לא נכון שאנחנו מחוסנים. בדור הקודם הרבה מאד יהודים אמרו לעצמם בדיוק את אותו הדבר, נשארו בבית ונלכדו בתוך השואה האיומה. (שם לפחות אפשר לומר להצדקתם, שממילא לא היה ברור לאן עדיף לברוח).

בכל זאת, אלו שראו מה עומד לפניהם, השתדלו לפחות להכין לעצמם מקומות מחבוא או תעודות מזויפות, ומי שניצל, ניצל.

הרי ברור שאי אפשר היה לדעת מראש מה יקרה!

אז מה המסקנה המתבקשת? לברוח מכל מקום שיש בו סכנה?

לא, אין המדובר בשינוי מקום בכל מקרה.

לדוגמה, מי שגר באזור שהיו בו פיגועים רבים יותר, לא אמור לעבור לגור בעיר אחרת. ההיגיון מחייב, שלא כל אחד שגר במקום כזה יפגע, חלילה.

אבל להיכנס לתוך מצב של סכנה ידועה בכוונה תחילה מתוך הרגשת שאננות מזויפת? זה כבר עובר את גבול השפיות. מה אנחנו? ילדים חסרי אחריות?

מוטב לארוז את הפקלאות, בן או בת הזוג והזאטוטים ולעשות אחורה פנה הביתה. אפילו אם אין לנו תכנית חילופית לשבוע של החג.

ומה קרה במקום זאת?

אמרו: כאן מקום שקט, לא יקרה כאן כלום, באנו לנפוש ואנחנו רוצים לנוח. סיני זה מקום חלומי. פה על בטוח לא יקרה כלום.

זו גישה נורמלית? תגידו לי?

זו פשוט עצימת עיניים. הליכה באף אחרי החשק!

אנחנו צריכים להתבגר קצת!