ליבה של שושנה גאה משמחה כשהחזיקה בידיה את בתה התינוקת, ושאפה את ריחה המתוק אל תוכה. משקלה של עדן היה לא יותר מ-1.8 ק"ג, וראשה היה מכוסה כולו שיער שחור וסמיך. דמעות של שמחה מהולה בעצב מילאו את עיניה של שושנה, כשמבטה נפל על גומת החן המוכרת. לבְּנה אדם הייתה גומת חן דומה. אך אדם נפטר לפני כמעט שלוש שנים – הוא נרצח בהיותו כבן 14 בידי מחבל מתאבד בירושלים.

שלושה ימים לאחר שקברו את אדם, החליטו שושנה ובעלה, דוב, לנסות להביא ילד נוסף לעולם. שושנה הייתה בת 48 וכבר בגיל צעיר יותר נזקקה לטיפולי פוריות, כדי להרות את כל אחד משלושת ילדיה.

אדם היה הבן השלישי. האחות במחלקת הילודים, שצפתה כי התינוק שחור העיניים יפתח אישיות רגועה ושלווה, צדקה. אדם היה תלמיד טוב, נער נאה וקליל, אלוף שחמט וחובב אלקטרוניקה. בדומה לשושנה, פקידה בבנק, ולדוב, רואה חשבון, גם אדם היה טוב במספרים.

משפחת ויינשטיין התגוררה ב"גבעון החדשה", כפר במרחק עשר דקות מירושלים. באחד בדצמבר 2001 החליטו אדם וחבריו לכתה, לצאת לעיר, לאכול פיצה וגלידה. הם היו צעירים מכדי לנהוג. אמו של אחד החברים הציעה להסיע אותם למרכז ירושלים, לאזור המסעדות ובתי הקפה.

האסון

שושנה ודוב הלכו לישון, אך ב-11 ורבע התעוררה שושנה בבהלה. חרדה מלאה את לבה. היא התקשרה לבנה עידן, חייל שהיה מוצב בגבול, כדי לוודא שהוא בסדר. ואז, מתוך דחף רגעי, התקשרה גם לאדם. היא הרגישה טיפשית כששמעה ברקע בני עשרה צוחקים ושרים. לפתע אמר אדם: "אימא, אני אוהב אותך. אני מתגעגע הביתה". פרץ רגשות זה לא היה אופייני לבנה.

גרונה של שושנה נשנק. "אז בוא הביתה".

היא הייתה ערה עדיין ב-11 וחצי, כשבנה האמצעי, אסף, נכנס במרוצה לחדר השינה והעיר את בעלה. "היה פיגוע ומישהו ראה את אדם שוכב על האדמה ליד האמבולנס", הוא אמר.

הוא חזר עם הבשורה המחרידה – עשרה נערים נרצחו בידי המחבלים. אחד מהם היה אדם.

אדם לא נמצא באף אחד מבתי החולים, ושמו לא הופיע ברשימות הפצועים. אסף התנדב ללכת למכון הפתולוגי באבו כביר. הוא חזר עם הבשורה המחרידה – עשרה נערים נרצחו בידי המחבלים. אחד מהם היה אדם. תוך כדי בכי, אמר אסף דבר מוזר: "אתם צריכים להביא עוד ילד". שושנה הייתה בהלם: "איך אתה יכול לדבר ככה? אחיך לא נקבר אפילו!" אך אסף היה נחוש בדעתו. "אם אני לא אגיד את זה עכשיו, זה לא יקרה לעולם".

אלפים השתתפו בהלווייתו של אדם ובמהלך ימי השבעה, גדשו אנשים רבים את הבית. אך לילה אחד, כשהיו לבדם, ביקש דוב לדבר עם שושנה. היא הביטה בפניו הלא מגולחות ובעיניו האדומות. "אני יודעת מה אתה רוצה להגיד", אמרה לו. אחרי 26 שנות נישואין, תכופות יכלו בני הזוג לקרוא זה את מחשבותיו של זה.

"אנחנו צריכים לנסות להביא עוד ילד", הוא אמר.

על אף שהדברים נשמעו מופרכים, הם הדהדו עמוק בתוכה. שושנה הנידה בראשה לחיוב. "אין לי התנגדות. אני אעשה כל מה שאוכל. וכל השאר בידי שמיים".

מעיני הישועה

דוב היה עדיין עטור בזקן אבלים, כשבני הזוג נפגשו עם פרופ' דרורית הוכנר בבית החולים הדסה הר הצופים, שם נולד אדם. פרופ' הוכנר סייעה לשושנה להרות בעבר. בתקופה שחלפה מאז ראו אותה בני הזוג לאחרונה, היא הפכה למומחית להריון בסיכון גבוה. "אני מבינה", היא אמרה, "זאת לא תקופה רגילה".

"ברגע ששמעתי את קולה של פרופ' הוכנר, ידעתי שאני בהריון". אמרה שושנה, שחשה אושר עילאי ופחד כאחד. תינוק חדש! בבת אחת היא הוצפה דאגה, לגבי כל מה שעלול להשתבש. ואכן, כמעט כל מה שעלול להשתבש בהריון, אכן קרה. צילומי האולטרסאונד דיווחו על תינוקת קטנה מהרגיל, עובדה שהדאיגה אותה במיוחד.

"דיברתי עם אדם בשמיים והתחננתי בפניו שישמור עליי.

בשבוע ה-36 להריונה חשה שושנה אי נוחות וחוסר מנוחה. פרופ' הוכנר בדקה אותה ואמרה: "אני רוצה ליילד את התינוק עכשיו". שושנה שמחה שהתינוקת בוחרת את יום ההולדת שלה- עצמה, אך כשהכניסו אותה לחדר הלידה לניתוח קיסרי, היא נתקפה בהלה. "דיברתי עם אדם בשמיים והתחננתי בפניו שישמור עליי." היא סיפרה "ובקשתי שאם יקרה לי משהו בלידה, שישמור על אבא". כל גופה רעד.

כשהתעוררה מהניתוח, הביאה לה האחות את התינוקת הקטנה שלה. בתחילה, פחדה שושנה להתבונן בה. לבסוף הסתכלה בפנים הקטנים, היפים, שניבטו אליה. תינוקת כל כך חדשה – וזרה – בזרועותיה. ואז ראתה את גומת החן.

"הסתכלתי עליה", מספרת שושנה "והתמלאתי בתערובת של שמחה ועצב. לעולם לא אשכח את אדם, אך לעדן תהיה אישיות בפני עצמה והיא לא תחיה בצלו. עדן הביאה אור לביתנו, ממש כמו נס חנוכה. למדתי שה' מעניק לאדם כוח להתמודד עם הניסיונות הקשים ביותר!".