שש בערב. הכניסה לתחנה המרכזית החדשה בירושלים. אני עומד בתור לבדיקה הביטחונית עם שאר 'עמחא ישראל', מביט מן הצד באנשים הממהרים והרוטנים לכוון השומר "אולי אפשר קצת יותר מהר...".

השומר מצידו לא מתרגש מהטענות, וממשיך בעבודתו ביסודיות ובמקצועיות. בחור נחמד נראה השומר הזה. חסון ונאה, באמצע שנות העשרים לחייו, מצליח להישאר חייכן ומסביר פנים לכולם, למרות הרטינות והגערות שהוא סופג מחסרי הסבלנות למיניהם.

אנשים ממשיכים להצטרף לתור, וביניהם ילד אחד קטן, שנותן יד לנער מבוגר ממנו, כנראה אחיו הגדול.

"חכה כאן ותשמור לנו על התור, אני הולך לדבר רגע עם חיים", אומר האח הגדול לילד הקטן שנשאר עומד על ידי, בעוד אחיו ניגש קדימה. השומר מופתע לראותו "מה אתה עושה כאן...? באת לבקר את אימא?"

"כן" עונה לו הנער, "לקחתי את איציק לרופא השיניים, כך שהיינו באזור וחשבנו לבוא לומר לכם שלום".

"טוב, תעלו למעלה, אני עוד מעט אצטרף אליכם."

יפה, חשבתי לעצמי. האח הגדול עובד בתור שומר והאחים שלו עומדים בתור כמו כולם בכדי להיכנס – אולי יש עוד תקווה לארץ הקומבינות.

הנער חוזר לסוף התור ונעמד מאחורי, וידו של אחיו הקטן שבה לתוך כף-ידו. משפחה נחמדה, אני חושב לעצמי. היה משהו תמים ומיוחד באח הקטן, שנותן יד לאחיו הגדול ומסתכל עליו בהערצה, באופן בו דיבר הנער אל אחיהם הבוגר – חיים השומר.

התור נע לאיטו. לבסוף הגיעה שעתי להיבדק. כן, אני יכול לפתוח את התיק... לא, אין לי נשק... ולאחר כעשר שניות אני זוכה להתברך על ידי חיים השומר, בערב טוב.
 

***

אני נכנס לבניין התחנה המרכזית, ממהר בדרכי לקומה העליונה בה נמצאים רציפי האוטובוסים, מנסה למנוע ממתקפת שלל האורות-פרסומות-צבעים של הקַניון הנמצא בקומות הראשונות, להיכנס לתוכי ולהפריע את שלוותי – לא. אני לא רעב, ולא צמא, יש לי מספיק בגדים ואני לא צריך שום מוצר חשמלי נוסף, למרות שהכל היום במבצע – אני בסך הכל רוצה להגיע לספסלים שבקומה העליונה ולחכות לאוטובוס שייקח אותי למחוז חפצי. רוצה לתת מנוח לרגליי, ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה.

מדרגות נעות. ועוד מדרגות נעות. מסדרון ארוך. והגעתי לרציף המיוחל. לפי השעון שבשלט, יש לי עוד כ-15 דקות עד ליציאת האוטובוס הבא. התיישבתי על אחד הספסלים, והבטתי סביבי.

כמה מטרים לפני שוכבת לה על הרצפה שקית 'במבה' ריקה. להרים? לא להרים? מצד אחד, יש פח ממש על ידי, אז אולי בכל זאת למען הסדר הטוב...? ומצד שני, האם אני פועל הניקיון של הקניון...?

זהו. מאוחר מדי. בעודי תוהה ביני לבין עצמי, שקית ה'במבה' הורמה והושלכה לפח על ידי אישה צנומה, עטויה בחלוק אפור – אחת מעובדות הניקיון של הקניון.

הצטערתי שלא הרמתי את השקית. הייתי חוסך לה את מאמץ ההתכופפות הקטן. את האנחה הדוממת.

היא ממשיכה בדרכה, כפופה משהו, חולפת על פני ומתיישבת על אחד הספסלים שעל ידי. בעוברה על פני אני מספיק לקרא את שמה בתג הזיהוי הענוד על חלוקה. מלכה כהן שמה בישראל. אישה בשנות החמישים לחייה, תווי פניה שחומים ועדינים ואותות שיבה זרוקים בשיערה.

הצטערתי שלא הרמתי את השקית. הייתי חוסך לה את מאמץ ההתכופפות הקטן. את האנחה הדוממת.

מלכה כהן, עובדת ניקיון בתחנה המרכזית של ירושלים. מלכה קוראים לה. אני חוזר והוגה את שמה בליבי וחושב על צחוק הגורל. לאישה הזו קוראים מלכה – איך מושג המלכות בדיוק קשור לחיים שלה? חיים אפורים כמו החלוק שהיא לובשת...

"עבודה מעייפת?" אני שואל. מנסה להיות נחמד. להשקיט רחמים שחודרים אל ליבי.

"ברוך השם שיש עבודה..." היא עונה, "אבל זהו... גמרנו להיום... עוד מעט הולכים הביתה..."

***

שנינו יושבים, שותקים, ברחבת אולם ההמתנה לאוטובוס, שני ספסלים אפורים מפרידים בינינו.

אני מוצא את עצמי מלטף את תיק היד שלי, מרגיש את המחשב הנייד, ותוהה אם כדאי לי לנצל את הזמן שנותר, בכדי להמשיך בפרוייקט עליו אני עובד. אני לא יכול שלא להגניב מדי פעם מבטים לעברה. כמה שונים חיינו, אני חושב לעצמי. חושב על כל שנות ההשכלה, על הטכנולוגיה. פער שלא תמיד ניתן לגישור.

אני מחזיר את מבטי אל תיק היד שלי. האם אני באמת רוצה לשלוף את המחשב הנייד בכדי לנצל את הזמן, או אולי בכדי להשלים את פוזת ההיי-טק בה אני חי בשנים האחרונות? ברגע של כנות, התשובה האחרונה נשמעת לי סבירה יותר.

קולות של אנשים שנכנסים לאולם ההמתנה, קוטעים את מחשבותיי. צעקת "אימא" – ודמות של ילד מוכר חולפת ביעף מולי ורצה לעבר מלכה המנקה. אני מזהה את הילד. זה איציק, האח הקטן של חיים השומר.עוד כמה שניות וגם חיים ואחיו מצטרפים אליהם.

מלכה כהן יושבת וסביבה עומדים שלושה גברים. שאלותיהם נכנסות אחת לתוך השנייה.

מה שלומך אימא? איך את מרגישה? לקנות לך משהו לשתות? את עייפה? איך היה היום? תשבי תנוחי, אנחנו לא ממהרים, יש זמן, נלך כשתרצי...

היא בתורה שואלת, מלטפת, מסדרת צווארון, מחזירה תלתל סורר למקומו.

והיא בתורה שואלת, מלטפת, מסדרת צווארון, מחזירה תלתל סורר למקומו. מתעניינת בשלום הילדים שלה. איך היה אצל רופא השניים, האם הבן האמצעי הצליח במבחן בתיכון, מה שלום הנכד האהוב שלה, בנו של חיים...

ערב רב של מילים ומשפטים מגיע מכוון משפחת כהן, כאשר המילה 'אמא' נישאת כל רגע באוויר. איציק, הבן הקטן, מציע לסחוב לה את התיק. הבן האמצעי מחזיר את עגלת הניקיון לחדר משק הבית, וחיים מנסה לשדל את אמו לבוא לבלות איתם את השבת הקרובה, תוך שימוש בטיעון המחץ שהנכד מתגעגע אליה.

לאחר דקות מספר, ארבעתם קמים ומתחילים להתרחק ממני. אישה אחת קטנה מוקפת בשלושה שומרי ראש, שמתחרים ביניהם מי יעזור לה ומי ישרת אותה... או אולי, בעצם, מלכה אחת קטנה מוקפת בשלושה נסיכים...

איזה פאר. איזה יופי של בני-אדם. נשארתי תוהה מי מרוויח יותר מכיבוד אב ואם – ההורים או הילדים.
 

***

בדיעבד, דווקא מתאים לה השם מלכה. מן הסתם, היא אחת הנשים הכי אצילות בהן נתקלתי לאחרונה.

אשריכם ישראל.