ימי בין המצרים עברו חלפו וחודש אב, על הבטחותיו הדביקות, החל מטיל את אימתו הרותחת. בכל הבתים מתארגנות המשפחות ומידי יום מעמיסות את ציודן על טפן וממהרות אל ה-נ-ו-פ-ש! אותם ארבעה-חמישה ימים מלאי כיסופים והבטחות, לחוויה מרוחקת ומרעננת. סחוטים מהשנה שחלפה ומהחום גם יחד, מייחלים כולם לשנות אווירה, להתרענן ולחדש את הכוחות.

גם אנחנו.

כבר כמה שבועות, עוד בטרם עלינו על ההסעה אל "הנופש החווייתי באוויר ההררי, אל מול שמי התכלת", עסקנו במלאכת האריזה, שלא הייתה פשוטה כלל ועיקר. משפחה עם ילדים צריכה לחשוב על הכל! מה אם יהיה קריר בערבים? צריך בגדים חמים! מה אם ייעקצו או יפצעו חלילה? צריך משחות הרגעה ותרופות! בגדים ליום חול ולשבת, ציוד מלא לים ולבריכה, ספרים ומשחקים לדרך, ועוד ועוד. בקיצור – חצי בית כבר ארזנו ועוד היד נטויה.

ספרנו את הימים, עד שסוף סוף הגיע היום המיוחל.

עמוסים במטעננו עלינו על ההסעה המאורגנת. כמונו נדחקו ובאו משפחות רבות נוספות. המולה רועשת ועליזה, מעורבת בקולות גריסה ומציצה המוניות ליוותה את הנסיעה אל הנופש הלא נודע.

רבע שעה אחרי שזזנו מהמקום, נתנאל הצטרך לשירותים. ("אמרתי לך לעשות לפני שיצאנו!") לאחר רבע שעה נוספת של התאפקות, הנהג נאלץ לעצור ובפנים כעוסות ליווה אותנו בדרכנו אל הטבע. אחרי שעלינו והמשכנו בנסיעה, נעה קיבלה בחילה. לא עזרו המסטיקים, הסוכריות, תרגילי הנשימה ולחיצות הרפלקסולוגיה – היא הקיאה. ואחר כך היא הקיאה שוב. ושוב. ושוב. שכנינו לנסיעה גילו גבורה עילאית וחייכו בסלחנות למלמולי ההתנצלות הנבוכים שלי, בין מטח למטח.

לאחר נסיעה מתישה של למעלה משלוש שעות, כשלנעהל'ה המסכנה לא נותר כבר שום דבר להקיא, הגענו.

לאחר נסיעה מתישה של למעלה משלוש שעות, כשלנעהל'ה המסכנה לא נותר כבר שום דבר להקיא, הגענו. ממורטטים ומסמורטטים חלמנו רק להניח את הראש על איזו מיטה בחדר עם מיזוג. אבל, חלומות לחוד ומציאות לחוד.

ההיקלטות במלון ארכה זמן ועד שקיבלנו את המפתח המיוחל, כבר הספקנו להזיע קשות בלובי.

"אין לי שום ציפיות. אין לי שום ציפיות." מלמלתי לעצמי את המנטרה, כשאני מושפעת מטראומת הנסיעה. ופתחתי את הדלת.

3 מיטות סוכנות, עם שמיכות צמר חומות ושטיח מהוה מקיר לקיר הקבילו את פנינו. "אני לא מתאכזבת! אני לא מתאכזבת בשום אופן!" המשכתי למלמל לעצמי, כשאני פותחת בחרדה את דלת המקלחת. מקלחון קטנטן עם תקרה מתקלפת, אסלה צהבהבה וריח של טחב המתינו בדממה. "לפחות הנוף לשמי התכלת שהבטיחו" מלמלתי לעצמי ובשארית כוחותיי חזרתי אל החדר ופתחתי את החלון לרווחה.

שמי התכלת אמנם המתינו שם. בציפייה. הבעיה שקצת מתחתם, ממש באותה זווית צפייה נח לו בשלום ובשלווה, לא אחר מאשר – בית קברות.

"בררר," מזועזעת מ"השכנים" הגפתי את החלון על סוגר ובריח והשתטחתי בייאוש על אחת המיטות.

לא הספקתי להתייאש כשנעהל'ה שאלה בתמימות:

"אימא, זה בית מלון?"

"כן," עניתי נחנקת. "זה בית מלון."

"נתנאל" פנתה נעה בהתפעלות אל אחיה "זה בית מלון. אנחנו בבית מלון!"

"יש!" צעק נתנאל כשהוא משתנק מהתרגשות. "איזה כיף לנו! איזה כיף לנו!" והחבר'הל'ך המתוקים והתמימים שלי פצחו ב"דבקה" סוערת לאורך כל החדר.

"אימא בואי!" הפצירו בי הזאטוטים, "אנחנו רוקדים לכבוד הנופש בבית המלון. בואי תרקדי אתנו!"

"מדוע לא בעצם?" שאלתי את עצמי, כשיותר משמץ של תקווה מתגנב ללבי.

"מדוע לא בעצם?" שאלתי את עצמי, כשיותר משמץ של תקווה מתגנב ללבי. "אנחנו כבר כאן. אנחנו ביחד. אנחנו בריאים ברוך ה' והילדים, עושה רושם, מרוצים מהעסקה. אז למה לא פשוט לשמוח?"

ובחלטה אמיצה וחגיגית זו התמסרתי להתרחשות.

עברו עלינו ארבעה ימים נ-פ-ל-א-י-ם! שחינו בבריכה (משבצת של 20/20 ס"מ לבנאדם), ליטפנו בעלי חיים בפינת החי (צב אחד, תרנגול מרוט וארבעה דגי זהב באקווריום), הלכנו לטיול מאורגן (בבית הקברות, מסתבר שתנא קדוש קבור שם), בילינו בפארק מתנפחים (שהאוויר היה שם מצרך די נדיר), ואכלנו 3 סעודות מלאות ליום (שניצל עם תפוחי אדמה, דג עם תפוחי אדמה, ותפוחי אדמה עם תפוחי אדמה). ואף על פי כן, ולמרות הכל – נהנינו.

לאחר ארבעה ימים נפרדנו בצער מהחדר הפשוט, שהפך עם הזמן חביב יותר בעינינו, ושמחנו לנסוע את כל הדרך חזרה, עם משפחות נחמדות שהכרנו מקרוב. הפעם הולעטנו בכדורים נגד בחילה והנסיעה עברה בנעימים.

אז נכון שזה היה רחוק מלהיות נופש בסטייל, ובאמת לא היה מי יודע מה מבחינת התנאים. אבל חזרנו הביתה שזופים ומנופשים כיאות, שמחים בחלקנו ומאד מרוצים.

ובשנה הבאה? נחיה ונראה. שמעתי שיש נופש דלוקס לנגב. משהו ברמה של חמישה כוכבים...