הרחוב שבשכונתנו מתחיל להיות מוצף ילדים עגלות ושכנות.

אלו ילדים שלאחר החורף. יש בהם מעין עליזות קיצית וכמיהת נדנוד בגן השעשועים. כל ילד מוצא לו את המקום שאליו משתייך אופיו האמיתי בנסותו לבחור את האזור שבו הוא חש מוגן יותר בגן השעשועים המרכזי.

הבוגרים שביניהם אצים רצים להם לתפילת ערבית והצעירים שבהם עדיין מסתופפים בצילה של עגלת בובות חסרת גלגל, או שמושכים-גוררים הם אחריהם אחות קטנה משורבבת מוצץ ואחוזת תפוח מקולף באהבה.

והנה שם, על הנדנדות, סוציאליזציה חסרת משוא פנים של חזקים מול חלשים, של נקמנים מול מטרידים, ושל נוקטי שיטות מירפוק בדרך אל המגלשה האדומה. ושם, בפינה השניה, מסירות ליבה של אם מגוננת על ילד המחזיק את תפוחו בשיניו ועוצר את בכיו בעוז למען יוכל להשיג בכל זאת את התור אל הנדנדה עמוסת שנות דור הניצבת בירכתי הגן.

אלא שכשנגמרת חוויית הגן אנחנו נשארים מיותמים.

***

ערבי הקיץ האחרונים שנחתו עלינו בירושלים לא הותירו לי הרבה ברירות בעניין בחירת סוגי ההימצאות עם הילדים. בשעות הערב, בהם בכינרת מנשבת לה בריזה, כאן נושבת לה רוח מדברית צחיחה למגע.

איך מעבירים עוד שעת אור נוספת מבלי לחוש שהקרבנו את עצמיותנו והיזקנו לעצבינו? מייד מעלה רחל האם היוזמתית התורנית את הרעיון להיכנס לקניון.

חלחלה עוברת בי. מה פרוש להיכנס לקניון אני שואלת את עצמי מקווה שלא רואים שהחוורתי והעליתי קמטי ייאוש מיותרים על פני.

אלא, שמאז שהחלו לבנות קניוני בילוי עירוניים וכפריים, מקוריים יותר וכאלה שפחות, התגבשה בליבי החלטה גורלית כמעט: הם לא יזכו לחוש את כף רגל מטופפת על אריחי הקרמיקה המסוגננים שלהם. לא כל שכן, ובשום אופן לא אגהץ שם שום כרטיס מכל סוג שהוא, אף לא בעבור שום מבצע משולש או מחומש.

חלחלה עוברת בי. מה פרוש להיכנס לקניון אני שואלת את עצמי מקווה שלא רואים שהחוורתי והעליתי קמטי ייאוש מיותרים על פני.

האם היא מתכוונת ממש להיכנס פיזית לקניון עם הילדים?

חששי לא נתבדה. הן באמת התכוונו להיכנס לקניון. משום מקום נשלחה אלי יד קטנה ומצאתי את עצמי פוסעת מתוך רוח גבית אל עבר הקניון.

השומר בפתח קיבל אותנו בחיוך. הלא הוא לא צריך לבלות עכשיו בקניון. מה אכפת לו? הוא נשאר בפתח הקריר, שותה מים זכים, ואילו אנו נהיה אלה שנידחק אל מכונות הגלידה, השתייה והמשחקים, מסונוורים מרוב צבעים, רעשים, נצנוצים ומבצעים...

***

נכנסתי.

לא האמנתי שזה קרה לי.

כולנו ביחד חבורת אמהות לגמרי לא משועממות ניצבנו מול דוכני הגלידה והמשחקים והמיצים והתכשיטים והפאות והכל בדולר ובשקל ובגרוש. לא סליחה, בגרוש לא מוצאים שם כלום.

התכוננתי להדוף את המתקפה שעוד רגע תתחיל. שמעתי בעיני רוחי קול פנימי שלוחש לי "אמא תקני לי".

חיכיתי. הקול נחלש ונפסק. אבל אז שמעתי קול נוסף האומר בעדינות "בואי נחליט רק על דבר אחד וזול שמותר לנו לקנות. מה דעתך אמא'לה?". הבטתי בבתי הקטנה. זו היתה היא.

ובכל פעם הגענו לחנות הנרות מחדש. רק אז הבנו שהנה עשינו עוד הקפה. תושבי יריחו ודאי היו כבר רועדים מאתנו.

האם אפשר ששנים של מחאות נמרצות ונאומים ארוכים, סיפורי זוועה על חובות שאנשים צברו בקניות בקניונים, נתנו לפתע את פריים הפעם?

הסתובבנו בקניון, ממש הסתובבנו, הלוך וסבוב ובכל פעם הגענו לחנות הנרות מחדש. רק אז הבנו שהנה עשינו עוד הקפה. תושבי יריחו ודאי היו כבר רועדים מאתנו.

הקפנו גם את הקומה השניה בה בחנו שוב ושוב את חנות המסגרות, הרהיטים, הנעלים, המתנות וגם את חנות הפרחים היבשים שתפסה לה מקום של כבוד ברווח שבין המעלית ופתח המילוט במקרה של שריפה.

מצדי הייתי מביימת שריפה אם זה מה שהיה מחיש את יציאתנו מהמקום, אולם התחשבתי באוכלוסייה המקומית שלא נראה שתוכל לספוג אירוע שכזה, העלול להשבית לה את שמחת הגיהוץ. קונים ומגהצים. קונים ומגהצים. וחבל התלייה הארוך (ובתשלומים נוחים) מתהדק סביב הצוואר הכלכלי שלנו.

החלטנו לקנות גלידה. ההחלטה היתה קשה. רוב הטעמים (24) ושפע התוספים (14) בלבל את כולנו לחלוטין. בסוף החליטה הקטנה פשוט לקנות שוקולד ווניל.

שילמנו ויצאנו.

ואני שואלת – מי המציא את הקניונים, ששברו לי כל כך בקלות את המילה?